בראשית הפרשה מקהיל משה את ישראל ומצווה על שמירת השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת". רק לאחר ציווי השבת הוא מצווה על בניית המשכן: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה".
השבת היא "זכר למעשה בראשית". גם המשכן קשור למעשה בראשית: "שהשוה עשיית המשכן לבריאת שמים וארץ" (תנחומא פקודי ב).
עם ישראל מצווה על עשייה. אך יש ייעוד שחייב להיות ביחד עם "ששת ימים תעבוד", והוא: "בשביעי תשבות". חייבים ליצור, אבל חייבים גם לקדש את היצירה האנושית. ונמצא, שכאשר עם ישראל בונה משכן, הרי שהוא בורא עולם ממש. הוא מייצר, פועל ומקדש, וכך מבצע את ייעודו.
אך מה עושים כאשר שני הערכים החשובים הללו, שני הייעודים, מתנגשים? מה נדחה מפני מה? על זה עונה הפסוק: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". ביאר רש"י: "אין בנין בית המקדש דוחה שבת". מכאן עולה ברורות כי תפקיד ישראל לקדושה גובר על תפקידם ליצור, לברוא ולעבוד.
אך נראה לי לומר כי שני הערכים חייבים לבוא יחדיו, ולמצוא את האיזון הנכון ביניהם. הגבורה היא לא להתמסר לערך זה או אחר, כי אם לשלב בין השניים בלי לפגוע או לגרוע מהשני. אל לו ישראל להתמסר אך ורק ליצירה ולעבודה תוך הזנחת חיי הרוח והקדושה המסומלים בשבת, ואל לו להתמסר לקדושה תוך הזנחת העבודה והמלאכה.
החוכמה היהודית, והיא אכן חוכמה גדולה המזקיקה עבודה עצמית רבה, היא לדעת לעצור את העבודה ולשבות את השבת, ומאידך להפסיק את הקדושה וללכת לעבודה וליצירה בעולם החול. אין כאן העדפה חד-ערכית, היצירה היא מצווה בדיוק כמו החדרת הרוח והקדושה לחומר.
אדם שאינו מסוגל להבין את הגדרים והגבולות - מסתכן בנפשו. לפעמים ש"שוכחים את הראש", אף על פי שזה בענייני קדושה, יש בזה חטא חמור. התמכרות ללא יכולת בקרה עצמית, אפילו תהא תורנית - הינה עבירה. אדגים זאת בסיפור מהגמרא (כתובות ס"ב ע"ב, בתרגום):
"רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא. היה רגיל לבוא לביתו בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד משכה אותו הסוגיה והתעכב. הייתה מצפה אשתו ואומרת בציפייה עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. אך הוא לא בא. חלשה דעתה והורידה דמעה מעינה. היה הוא יושב על הגג, נשבר הגג מתחתיו, נפל ומת".
הפילוסוף עמנואל לוינס בספרו חירות קשה, במאמר הנושא את הכותרת דת של מבוגרים, מסביר כי היהדות תובעת בקרה ושליטה כחלק מהבנת הקדושה הכוללת. זאת, בניגוד לדתות אחרות המציעות למאמיניהם רק "אושר רוחני", התלהבות ואכסטזה, אותן רואה היהדות לשיטתו, כאלילות:
"לדידה של היהדות, מטרת החינוך היא לכונן זיקה בין האדם לקדושת אלוהים ולשמור את האדם במסגרת הזיקה הזאת. אולם את כל מאמציה היהדות מייחדת, למן התנ"ך ועד לחתימת התלמוד במאה ה-6, וברוב הפרשנויות שנכתבו בשיא זוהרה של החוכמה הרבנית - להבנת הקדושה של אלוהים במובן העומד בניגוד למשמעות הנומינוזית [=אלם, מוקסמות, מסתורין נורא, קדושה] של מונח זה, כפי שהיא מתגלה בדתות הפרימיטיביות שבהן ביקשו תכופות בני זמנינו למצוא את מקורה של כל דת. לדידם של הוגים אלה, שלטון האל באדם, ההתלהבות, אמורים להיות תוצאת הקדושה או האופי המקודש של האל שהוא האלפא והאומגה [=אלף עד ת"ו] של החיים הרוחניים. היהדות הסירה את הכישוף מן העולם, ויצאה חוצץ נגד התפיסה הגורסת התפתחות לכאורה, של הדתות מן ההתלהבות והקדושה. היהדות נותרת זרה לכל שיבה תוקפנית של צורות ההתעלות האנושית הללו. היא מוקיעה אותן כתמצית האלילות... חירות אמיתית מתנערת מעודפים בלתי ניתנים לבקרה שכאלה" (עמ 76).
וזהו בדיוק העניין. אסור שתהיה התמסרות ללא גבולות או ללא בקרה, הן לעולם הרוח, התורה, הקדושה והשבת, והן לעולם החומר, היצירה, העבודה והמלאכה. תורת ישראל מדברת על עולם יהודי המורכב משניים: קודש וחול, תורה ועבודה, שבת ומקדש. טשטוש הגבולות הוא "תמצית האלילות".
לעומת אלה ניצבת החירות שהיא הבקרה, השליטה ושימת הגבולות. ולכן, מיד עם תחילת הציווי לבנות וליצור משכן, מזהיר משה לדעת את הגדרים: יש משכן אבל גם יש שבת. כל ערך עומד בפני עצמו ואל לו לאחד לאיין את השני.
הרב ד"ר אמיר משיח , רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות