בפרשת תרומה נאמר (שמות כה; ב): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". פסוק זה מעורר תמיהה: מדוע הקב"ה צריך תרומות כדי להקים את ביתו? מי שמסוגל לספק יום יום אוכל מן השמים למחנה עצום ורב לא יכול להוריד לעצמו מקדש מן השמים?
בפרשת ויקהל מקדיש הכתוב פסוקים רבים יותר לתאר את הנתינה של עמ"י, להלן לקט מתוך דברי הכתוב (פרק לה)
(כא) ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ד...
(כב) ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו...
(כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ד...
(כו) וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה...
(כט) כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא... הביאו בני ישראל נדבה ל-ד.
פעולת הנתינה מתוך בחירה, מתוך רצון טוב מתוארת בהערכה רבה כלפי התורמים: נשאו לבו, נדבה רוחו, נדיב לב, נדבה לד, מרים תרומה, תרומת ד . הכתוב מגלה כאן שלש תכונות שקשורות לנתינה:
- הנתינה היא התעלות = תרומה, מי שתורם מתעלה = נשא, הרים.
- הנותן הוא אציל נפש = נדיב - נדבה.
- הנתינה באה ממקום מרכזי ונשגב באדם: הלב (נשאו לבו - נדיב לב) והרוח (נדבה רוחו).
כדי לעמוד על הדבר נקדים סיפור חסידי ממסורת חב"ד:
"אספר לכם עוד מעשה נפלאה, אשר כל השומע תצלנה אזניו מחיל ורעדה, אשר ישמע מקדושת אדמו"ר הזקן נוחו עדן. הנה דרכו בקודש היה לצמצם מאוד בהוצאות הבית, שאמר גם התורה חסה על ממונם של ישראל, ופרנסתו הוא מהציבור לכן צריך לצמצם בהוצאות. לכן, כאשר בניו ונכדיו היו לובשים בגד יקר לא היו מראים לכבודו.
ופעם לבש נכדו אדמו"ר הרב הגאון הגדול הקדוש מרן מנחם מנעדיל זצוקלה"ה נוחו עדן, חגורה יקרה שמקחה היה חמשה עשר רובל כסף וכשהיה נצרך לכנוס במחיצת קדשו היה דרכו לפשוט את החגורה. ופעם אחד קרא לו אדמו"ר בחיפזון ושכח הרב הנ"ל לפשוט את החגורה ונכנס. ותיכף ראה האדמו"ר את החגורה. אמר לו: "חגורה טובה הוא, כמה מקחה?" אמר לו האמת: "חמשה עשר רובל כסף". והקפיד על זה מאוד. אמר לו: "וכי אתה עשיר גדול, שאתה לובש בגדים יקרים כאלו?"
אמר לו: "כמה הוא נדן (=נדוניה) שלך?" אמר לו: "ב אלפים רובל כסף". אמר לו: "מה אתה עושה בב אלפים רובל כסף?" אמר לו: "אני אתן ליד עשיר נאמן וארויח מעט מזה". אמר לו "ואפשר שלא יחזיר לך לא הקרן ולא הריוח?" אמר לו: "הוא עשיר גדול ואיש נאמן מאוד". אמר לו: "ומה בכך שהוא כעת עשיר גדול, אפשר שאחר זמן יהיה עני גדול". ואמר לו: "אם כן מה אעשה במעות?" אמר לו: "עצתי נאמנה שתתן בתיבה זו ובכאן יהיה בוודאי בשלימות". והתיבה היה של מעות צדקה, והיה בדעת אדמו"ר ר מנחם מנדל שאדמו"ר הזקן אומר זה בדרך שחוק. אמר לו אדמו"ר הזקן: "רצוני באמת שתתן המעות לצדקה, ויהיה בשלימות הקרן והריוח. וכאשר תתן בדי עשיר א יופסד גם הקרן". וכשראה אדמו"ר הר מנחם מנדל, שאדמו"ר הזקן דעתו כן האמת, השמיט את עצמו ממחיצת קדשו, כי לא רצה לפזר כל מעותיו לצדקה. ואחר כך נתן המעות ליד איש עשיר גדול ומופלג גדול ואיש נאמן מאוד. ואחר כמה חודשים נשרף ונעשה עני גדול מחזיר על הפתחים.
וברבות הימים אמר אדמו"ר הזקן לנכדו אדמו"ר ר מנחם מנדל הנ"ל: "אמור לי, ההרוחת מה ממעותיך?" סיפר לו האמת, איך שהעשיר נשרף. אמר: "ולמה לא שמעת לדברי, שתתן המעות לצדקה והיה הקרן והרוח בשלימות"?
בעולם החומרי שלנו, כדי לקחת לא צריך סיבה. אבל צריך להיות מאוד משוכנעים כדי להסכים לתת. אם נמצא אוצר, אם מישהו ברחוב יחלק מתנות בחינם - לא נחקור, לא נבקש סיבות והסברים - ניגש ונקח. אבל אם מישהו יפנה אלינו וירצה מאתנו מאה שקלים, או יבקש שנבוא לעבוד אצלו במפעל סתם ככה בהתנדבות... גם אם נעתר לו, נקדים לכך בדיקות וחקירות כדי להיות בטוחים שהדבר באמת נדרש.
יש הסבר להתנהגות זו, היא מאוד מציאותית: האמצעים החומריים מוגבלים. מה שיש לי לא יהיה לך. אם ארצה לתת לך משלי אז לי לא יהיה. מה שיש לנו, צריך לשמש אותנו. לכן כל מה שיכול להוסיף על רכושנו יתקבל בברכה, כל מה שמפחית מהרכוש שלנו יעשה רק אם יש לכך הצדקה מלאה.
התורה יודעת שבמציאות הרוחנית, הדברים הפוכים לחלוטין. בעולם הרוחני כל פעולה של נתינה, כל חסד, כל ויתור, כל העדפה של טובת האחר - זוהי ההשקעה, זהו הרווח, הברכה. בעולם הרוחני כל העדפה של עצמי, כל דאגה רק לטובתי היא ההחסרה, היא הפגיעה בעצמי.
עניין זה באה התורה ללמד כאן. הקב"ה רוצה להרגיל אותנו לנתינה. ללמד אותנו שהמידה הטובה באמת היא מידת הנתינה.
בכוונה ברא הקב"ה עולם שבו המשאבים החומריים מוגבלים. דווקא כדי שהנתינה לזולת תדרוש ממך לצמצם בהוצאות שלך, אתה מרגיש באופן ישיר את המחיר של הנתינה, זו החשיבות של הנתינה. כאשר אתה נותן, אתה לא חי את טובת עצמך (כמו היצורים שמגמתם רק לשרוד ולהביא צאצאים) אתה חי על פי ערכים שמביאים בחשבון בריאה גדולה וענפה שהקב"ה חפץ בקיומה, אתה שותף לבורא בכל הדרכים שאתה מסוגל. בתוך השותפות הזאת אתה מוכן לקחת אחריות, אתה מוכן לשלם מחיר, לתת משלך כדי לקדם את הערכים והדרכים בהם אתה מאמין.
הנתינה מעידה עליך שאינך שם את עצמך ואת טובתך במרכז עולמך אלא את האמונות והערכים שלך. למען האמת שלך אתה מוכן ומעוניין לשלם מחיר. במחיר שאתה משלם על ידי הויתור והנתינה שלך אתה מצהיר על אמונתך ורצונך שלא לחיות כאן רק כדי לקחת - כמו טפיל המוצץ דמו של יצור, אתה כאן כדי לתת, כדי להיות שותף לבריאה אלוקית. יותר מכך, בדור זה זוכים ישראל להיות שותפים לדבר הנפלא ביותר שיכול האדם לקוות לו - להשרות שכינה בארץ (מ; לה) "וכבוד ד מלא את המשכן".