האינסטינקט הדתי בז פעמים רבות לעולם האסתטיקה "ולקישוטי הנשים" שיכולה להיות בהם הדגשה יתרה של החיצוניות על חשבון הפנים . בפורים אנחנו עתידים לקרוא על ייחודה וצניעותה של אסתר המלכה שכאשר מגיע תורה להראות לפני המלך מספרת המגילה ש "וּבְהַגִּיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח-לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֹא בִקְשָׁה דָּבָר--כִּי אִם אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס-הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַנָּשִׁים" בפרשתנו אנו קוראים על עשיית כיור הנחושת מן "המראות הצבאות" כשרש"י מפרש מהן אותן המראות הוא מספר לנו על תגובתו של משה כאשר הוא מקבל אותן.
"בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע...",
אבל כבר לימדו אותנו חז"ל שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. ויש פעמים שדווקא ההתקשטות והאיפור יכולים להתקדש ולהיות חלק מעבודת ה בהמשך דבריו מביא רש"י את תגובת ה להתנהגות משה.
"...אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות..."
בזמן העבדות במצריים ,זמן שמועד לייאוש ובלב כמעט ואין מקום לדבר מלבד צער ורחמים עצמיים, הקפידו בנות ישראל להשתמש במראות כדי לשמור על חזות רעננה ולא לשקוע לגמרי אל תוך הניוול שכרוך בחיים באווירה שכזו. יתרה מזאת רש"י מספר לנו שהן מצאו מקום להשקעה בזוגיות, רומנטיקה ושמחה אפילו בכאוס של מצריים ומתוך כך הן בנו משפחות גם כשהיה נראה שהחיים הם דרך ללא מוצא.
מהדברים האלו ניתן ללמוד מסר משמעותי, קורה לא פעם שקשיים חיצוניים כאלו ואחרים מעיקים מאד על היחסים שבין איש לאשתו. כאשר אנחנו עסוקים בטרדות היום יום ומתוסכלים מכישלונות וקשיים שונים שכרוכים בהם משהו בניצוץ ובסבלנות שיש בין בני זוג עלול להישחק. נשות המדבר מלמדות עד כמה חשוב להמשיך לצחוק ביחד, ולשמור על פינות קטנות של חיוניות ויופי דווקא במצבים כאלה . יש במעשים האלה התרסה כלפי ההיקבעות בתוך מרה שחורה, הם נוסכים על פנינו חן מיוחד והם גם חביבים מאד על הקב"ה.
סבתי ז"ל לפני שנפטרה הייתה חולה תקופה ארוכה, המחלה שלה הייתה כרוכה בהרבה מאד סבל וייסורים שנמשכו זמן רב. כשהיא חלתה הייתי רק ילד אבל אחד הדברים שאני זוכר ממנה הוא העובדה שגם כששכבה בבית החולים מותשת וחלשה היה חשוב לה מאד שהופעתה עד כמה שהדבר היה אפשרי מבחינת מצבה, תהיה מכובדת . היא לא ויתרה על הטיפוח והאסטטיקה שלה ובכך היא ביטאה את העובדה שעל אף כאביה הרבים ואימת המוות היא לא מוכנה לוותר ולהפקיר אל העליבות אף רגע אחד של חיים.