במראֹת הצֹבאת אשר צבאו פתח אהל מועד

(ח) וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(שמות פרק לח)

לאחר שסיימנו לקרוא בשבת שעברה את הציוויים על עשיית המשכן וכליו, הגענו לשלב המעשה עצמו. התורה חוזרת ומתארת את המשכן וכליו אך לא כציווי ("ועשית") אלא כביצוע ("ויעש").

נעסוק הפעם בפרט שנוסף בעשיית הכיור ולא הוזכר כלל בציווי. כך קראנו בפרשת כי תשא (ל, יח):

ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים.

אמנם בביצוע אנו קוראים:

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד.

מה הן "מראת הצבאת"?

ידועים דברי רש"י בשם חז"ל:

במראת הצבאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח, ה) 'תחת התפוח עוררתיך', וזהו שנאמר 'במראת הצבאת'. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה.

"מראת הצבאת" הן מראות שבזכותם העמידו ישראל צבאות הרבה. אמנם משה מאס במראות אלו כי הן עשויות ליצר הרע, אך הקב"ה העמידו על טעותו: "אלו חביבין עלי מן הכל".

גישה שונה מן הקצה אל הקצה מובאת בדברי ראב"ע:

וטעם 'הצבאת' כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם... כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות ה' שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות, רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו 'אשר צבאו פתח אהל מועד', כי היו רבות.

אין כאן כל חביבות לעניינים שבין אשה לבעלה, אלא ההיפך הגמור: דווקא הפרישות מתאוות העולם והמסירות לתפילה ולשמיעת המצוות היא שהיתה חביבה ביותר. עוד מדגיש ראב"ע שלא היתה זו תופעה מצומצמת של נשים מעטות שהתמסרו לעבודת ה' ומאסו בענייני החומר, אלא היו נשים רבות "אשר צבאו פתח אהל מועד".

אין כל ספק שבדבריו אלו מביע ראב"ע את עמדתו שלו כלפי היחס הראוי בין עולם החומר לעולם הרוח.

אכן יתכן שגישה דומה מובעת גם בתרגום אונקלוס:

במחזית נשיא דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא (=במראות הנשים הבאות להתפלל פתח אהל מועד)

כעין דברים אלו כתב ראב"ע גם בביאורו הקצר (בפירוש השני):

נשים באות תמיד להתפלל אל מקום האהל, ועזבו כל תאות העולם, על כן נתנו מראותן, כי אין עסק הנשים כי אם ליפות פניהן.