"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לד', כל העושה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". פסוקים אלה שבהם פותחת התורה את פרשת ויקהל נראים כחזרה על מה שכבר נאמר בפרשת כי תישא אשר בה מופיע גם כן איסור עשיית מלאכה בשבת. אלא שבפרשת כי תשא הדבר מופיע בסוף כל ההוראות הקשורות לבניית המשכן וכאן בתחילת ההוראות. פרשת ויקהל מהווה העברת ההוראות ממשה רבנו לעם ישראל, בעוד שמפרשת תרומה ועד אמצע פרשת כי תשא מדובר בהוראות שנתנו למשה ע"י הקב"ה.
נראה פשוט כי המבנה הכללי של האמור מפרשת תרומה עד פרשת כי תשא מקביל לסיפור בריאתו של עולם: ששת ימי המעשה ואחריהם שבת, שהרי בניית בית המקדש שהמשכן רמז לו הוא עצמו דוגמא לתיקונו של עולם. והיות והשבת הוא מעין עולם הבא, יש כאן בחינה של שבת, שהיא שבת בראשית, שהיא קודמת להיסתוריה וישנה בחינה של שבת שהיא עולם הבא, שהיא לאחר ההיסתוריה של העולם. וכן בפרשת כי תשא ישנו רמז לשתי הבחינות הללו: כתוב אחד אומר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" וכתוב אחד אומר "וביום השביעי שבת שבתון קודש לד'". הראשון שייך לבחינת "כי אות היא בני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ד' מקדישכם" והשני שייך לבחינת "ביני וביו בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". שתי הבחינות האלה מופיעות ביחד בפרשת ויקהל: גם "יהיה לכם קודש" וגם "שבת שבתון לד'".
רש"י מפרש : "ששת ימים – הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר, שאינו דוחה את השבת". ובמילים אחרות, בציווי למשה הדברים נאמרים ראשון - ראשון, אחרון - אחרון, ובציווי ממשה לעם ישראל הדברים נאמרים בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, היינו שהמטרה, שהיא שבת מעין עולם הבא שהיא סוף המעשה, קודמת בתור מחשבה תחילה לציווי בניית המשכן כדי שנדע היטב את הסיבה אשר בעבורה "ששת ימים תעשה מלאכה".
וזאת היא גם הסיבה שבשונה מכל המצוות האחרות, הציווי של בניית המשכן מופיע פעמיים, אחת באמירה למשה באופן מפורט מאד, ואחת ממשה לישראל, וביניהם סיפור חטא העגל, כמו שבספר בראשית חטאו של אדם הראשון נמצא בתווך בין ששת ימי המעשה והשבת של מעשה בראשית לבין סיפור ימות עולם. היינו שאף על פי שהחטא גורם לסיבוכים ולשינויים מסוימים בדרך שבה תיושם התוכנית, התוכנית עצמה אינה משתנה ומטרת בריאת העולם נשארת כפי שהיתה במחשבה תחילה.
ומכאן באים אנחנו להבנת פתיחת הפרשה עצמה ב"ויקהל משה את-כל-עדת בני ישראל". פירש רש"י ז"ל: "למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר" היינו שהושגה הסליחה על מעשה העגל וההיסתוריה יכולה להמשך. ביום הכיפורים, כשמשה יורד מן ההר עם הלוחות השניות, הוא מופיע כנותן התורה אשר קרן עור פניו ויראים מגשת אליו. יראת הרוממות שהוא מייצג כולו מבדילה בינו לבין בני ישראל. התורה שהוא מביא איתו היא ביסודה התורה הגואלת, אבל יחד עם זאת, אין חטא כי אם ביחס לחוק. ולכן קיים חשש שבמקום לגאול, התורה תהיה גורמת לאבדון. לכן משה עצמו חייב להיות מי שמסוגל להקהיל סביבו את עדת בני ישראל היראים מגשת אליו. וכפי ש"בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", משה צריך להקהיל את העם על פי דיבורו ולא לאסוף אותם בידים. זה מלמד אותנו, כמובן, שאין כלל אפשרות להגיע לתיקונו של עולם על ידי "כפייה דתית". ישראל צריכים להיאסף מאליהם על פי דיבורו של משה כדברי רש"י ז"ל. עיקר העניין הוא שהדיבור הוא התייחסות לזולת בכבוד. לדבר למישהו, זה להתייחס אליו כאל בן אדם. הדיבור מכוון לרצונו ולשכלו של הזולת, בעוד כי "לאסוף אנשים בידים" זה להתיחס לגופם ולא למהותם. בצורה כזאת, אי אפשר לבנות את בית הבחירה, היינו מקום הקדושה אשר בה מקבלת בחירתו החופשית של האדם את מלוא משמעותה האלקית. בב"א.