(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לד' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר: (ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַד' וגו'
אנו קוראים בתורה השבוע את שתי הפרשיות האחרונות של ספר שמות המוקדשות רובן ככולן לענין בנית המשכן. נושא זה תופס בתורה מקום מיוחד, לא רק בגלל הכמות האדירה של פסוקי התורה המדברים על המשכן אלא גם בגלל ריבוי פרטי הפרטים המובאים לתאור המשכן, כליו, בגדי כהונה וכד'. אבל המעניין ביותר הוא שכל הפקודות אודות המשכן נאמרות בתורה פעמיים, ברמות פירוט שונות: פעם ראשונה בדיבור הקב"ה למשה (שתי פרשיות וחצי - תרומה, תצוה וחצי פרשת כי תישא) ופעם שניה, אחרי סיפור מעשה העגל וכל הקשור לכך, שתי הפרשיות שלנו האמורות על ידי משה לישראל.
בשני המקרים, מלוות פרשיות המשכן באיזכור השבת, אלא שבדיבור למשה איזכור זה בא לאחר תאור מעשה המשכן, בעוד שבדיבור לישראל ע"י משה, האיזכור מופיע לפני ציווי מעשה המשכן. אפשר לומר בקיצור שהשבת מופיעה בדיבור למשה בבחינת "סוף מעשה" ובדיבור לישראל ע"י משה בבחינת "במחשבה תחילה".
ידוע שהאזהרות על שמירת השבת מובאות עם המצות של בניית המשכן כדי שלא נטעה לחשוב שבניית המשכן דוחה שבת. היות והעבודה במשכן היא דוחה שבת ואפשר להקיש את מלאכתו לעבודתו, שהרי מלאכת הבנייה היא לצורך העבודה ולכן גם היא בבחינת צורך גבוה, באה התורה להדגיש שלא כן הדבר אלא העבודה לחוד ומלאכת הבנייה לחוד, וכפי שאמרו קודש היא "לכם", היינו לישראל, כי בו זמנית הרי היא בבחינת "חול" כלפי מעלה משום שכל המלאכות שהן לצורך העבודה.
ט"ל מלאכות שהן אבות מלאכה האסורות בשבת, הן אותן המלאכות הדרושות לבניית המשכן. ולכן ברור הוא הדבר שהמלאכות הדרושות לבניית המשכן הן דוקא אותן המלאכות למיניהן הדרושות לתיקון העולם שבידי האדם, אותו תיקון שהוא השלמת הבריאה. כשהקב"ה נותן למשה את פקודות המשכן, מקבילות הן למעשה בראשית. ששת ימי המעשה קודמים ליום השבת. השבת המופיעה בסוף, משלימה את כל המעשה, מאחדת את כל פרטי הבריאה השונים זה מזה והנחוצים כולם לשכלולה. "ויכל אלקים ביום השביעי", היינו שיום השבת הוא העושה את אוסף הפרטים לכלל אחד. אבל זה רק השלב הראשון של ההיסתוריה. מכאן יתחיל חלקו של האדם, הצד של ה"לעשות" הבא אחרי הצד של "אשר ברא אלקים". לכן, השבת היא לגבינו בראש, היא קודמת להיסתוריה בבחינת השורש והיסוד של "לעשות" שהרי כל המאמץ של תיקון העולם הוא להגיע לאותה השלמות המאפשרת לקיים את השבת ללא צורך בשום מלאכה, כי לא נשאר שום חסרון המצריך עוד שיפור או שכלול כל שהוא.
וכדי להתחיל באותה המלאכה של השלמה שהמשכן מהווה לה דוגמה, צריך שעם ישראל יהיה מלוכד ומאוחד סביב למטרה. לכן מתחילה הפרשה ב"ויקהל משה". להקהל הוא לגרום לכך שכל הזהויות הפרטיות, שלכל אחת תפקיד ויעוד משלה וכל אחת שונה מחברתה, ולפעמים אף מנוגדת לה כהלל ושמאי, (ואפילו אם המחלוקת היא לשם שמים, עדיין מחלוקת היא ושנואה היא), לגרום לכך שכל הזהויות הפרטיות תירצנה מאליהן להתלכד יחד, כאילו רצון משותף לכולן. השבת שהיא כנשמה לגבי ששת ימי המעשה שהם כגוף לה, היא המטרה והיעד והיא גם הדוגמה. היא בו זמנית ה"למה" (סוף מעשה - ל-מה, נעשה) וה"מדוע" (במחשבה תחילה - מה דיעה, נשמע).
רק שנים זכו להקרא בשם כזה או שייוחס להם היכולת להפוך את עם ישראל לקהל אחד: משה רבינו ושלמה המלך. שניהם בית ד' נבנה בימיהם והם היו מי שאיפשר לזאת להתרחש, אחד בבחינת משכן ואחד בבחינת מקדש. קהלת, שהוא המלך שלמה, המלך שהשלום שלו, כפשוטו, והביטוי שייך קודם כל לו ורק בבחינת דרוש להקב"ה. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, מפני שאין אפשרות שהשכינה תשכון למטה בינינו אם אין בינינו שלום.