כשהראש מניע והרגליים עוקבות: רתימה שמובילה להצלחה

לעיתים זה הפחד מכישלון, הפסד או כאב, ופעמים אחרות מהציפייה לקראת משהו טוב. ככל שהמניע חזק יותר, ככה אנחנו נפעל באופן עוצמתי. ככל שההשראה שקיבלנו תהיה מלאת עוצמה, כך האיברים שלנו יישמעו לנו בצורה קלילה.

הסוד הזה בא לידי ביטוי בדבריו של רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, כשהוא מתחקה אחר דרכו של יעקב. עת יעקב אבינו עוזב את בית אל, שם נגלה אליו אלוקים כשהוא חולם על סולם הניצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא ממשיך בדרכו אל ארם נהריים, לפגוש שם את רעייתו לעתיד שאיתה הוא עתיד להקים את העם היהודי.

רק במבט המעמיק נוכל לקבל את המסר הפנימי

אולם כאשר הפסוק מתאר את המסע הזה הוא מוסיף שלוש מילים, שבמבט ראשון משתלבות עם הטקסט, במבט שני נראית מיותרות, ורק במבט המעמיק נוכל לקבל את המסר הפנימי שלהן: הפסוק מדגיש "וישא יעקב רגליו".רגע, את מה בדיוק הוא היה צריך לשאת, האם אין זה מתפקידם של הרגליים לשאת את הגוף?

לשאלה זו נדרש רבי יצחק עראמה, והוא מסביר כי קלות הרגליים, או האיברים בכלל, היא פונקציה של מצבו הנפשי והרוחני של האדם. אדם ששש לצאת לדרך, לא צריך 'לריב' עם הרגליים שלו. הם כבר יעשו את שלהם – כאילו מאליהם. לעומתו, למי שקשה לעזוב מקום מסוים, הוא מרגיש כאילו הרגליים שלו עשויות עופרת. עליו כביכול מוטל לשאת את האיברים הללו.

יעקב חווה התגלות אלוקית ורוחנית מעצימה וכבירה. כל כך היה קשה לו לעזוב את המקום המרומם הזה, עד שהוא חש כאילו עליו לשאת את האיברים שתפקידם לשאת אותו.

בקלילות מפתיעה מרים את האבן מעל פי הבאר

כמה פסוקים מאוחר יותר נגלה גם את הצד הפוזיטיבי של ההשפעה הזו. שם מתוארת גבורתו של יעקב, כאשר הוא בקלילות מפתיעה מרים את האבן מעל פי הבאר. במקרה הזה האהבה שלו לרחל, כאשר הוא רואה בעיני רוחו את עתידו של העם היהודי כולו, גורמת לו לגלות כוחות אדירים בתוך עצמו. ואת אותה אבן עצמה שקבוצה ששלימה של רועים התקשתה להרים, הוא ביצע בקלות יוצאת דופן.

ומהלכה – למעשה

זה נכון ביזמות וזה נכון בכלל. כששמחה וחדוות יצירה, התלהבות והתרגשות של הרגע מלוות אותנו – אנחנו חווים קלילות.

שני לקחים עלינו ללמוד מיעקב: ראשית, יותר ממה שעלינו להשקיע במשאבים חומריים, אנחנו צריכים להשקיע ברוח. ולכן, לפני שנשקיע בתמריצים או בסנקציות (ולא שזה לא נדרש, אבל זה במקום השני) כדאי שנשקיע קודם כל לרתום את העובדים למטרה, להסביר להם עד כמה היא חשובה, ולהפוך אותה למטרה שלהם.

שנית, כמו יעקב, בסוף הרגליים נשמעות לראש! אל תתנו למצבי רוח ומזג לגרום לכם לעשות או שלא לעשות דבר מה.

עלינו להבין את הערך שברתימת העובדים

בהזדמנויות שונות ביצעתי שיחות עם כלל העובדים, אול האנדס (all hands) בכל המשרדים השונים. וכאן חשוב לשים לב היטב מתי אנחנו מבצעים את השיחות הללו: העובד צריך להיות במצבנינוח. אם נבקש ממנו להשכים קום ולהגיע למשרד לפני השעות השגרתיות, או נבקש ממנו להישאר מעבר לשעות, הוא כבר במצב שלילי כלפנו. משום כך, כאשר השיחות היו עם עובדים מחו"ל, קיימתי את השיחות בזמן שנח להם.

ולכן, על אף שבעידן הדיגיטלי אפשר לחסוך מאמץ, עלינו להבין את הערך שברתימת העובדים, לדרבן, לשתף במה שטוב - וגם במה שלא טוב. הדבר מייצר תחושת אחריות ושותפות גורל שלעולם מחזירים את עצמם.

תנו לראש לתכנן ולרגליים לקדם את המחשבות

לעיתים במקרים של רכישה או הנפקה קשה ליישם את התהליך, הן מסיבות משפטיות והן מסיבות של מוטיבציה הפוכה. ככל שהמהלך עשוי שלא מצליח או לזרוע חרדה על אובדן מקום העבודה של העובד, אשר עשוי להיות ממיזוג או מכירה של החברה. לכן גם אז צריך בצורה חכמה לתקשר רק להנהלה או לשדרת היבול של החברה כולה את הערך המוסף, ולהסביר את הרגישות תוך רתימה שלהם לאירוע.

לרתום זה לא באמת אופציה, בעידן של היום זה כבר חובה. לא פריווילגיה. חשוב לקרוא היטב את שפת הגוף של האנשים עימהם אנחנו משוחחים, ולהבין לאן הגוף שלהם רוכן. אם הגוף נשען קדימה - והרגליים לאחור, משמע שהאדם ער וקשוב אלינו. אם המצב הפוך והרגליים קדימה, משמע שהאדם פאסיבי ופחות מעוניין ברעיון. אז תנו לראש לתכנן ולרגליים לקדם את המחשבות שלכם הלכה למעשה.