פרשת ויצא | האהובה הנשכחת הופכת לאישה שוות ערך לבעלה

מול רחל היפה והנאהבת, מוצגת לאה מההתחלה כמי שעיניה רכות. היא נישאת ליעקב במרמה, וה' פותח את רחמה אחרי שראה "כי שנואה לאה". גם לאה עצמה אומרת בלידת שמעון: "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי". אמנם יש לציין שעל יעקב עצמו לא נאמר ששנא את לאה, ואדרבא, הכתוב מציין לאחר נישואיו לרחל: "ויאהב גם את רחל מלאה", כלומר, אולי אהב אותה פחות, אך הייתה שם אהבה.

פרשת השבוע פרשת ויצא

גם הזיכרון הלאומי ההיסטורי לא הטיב עם לאה, ולמרות שכולנו בני לאה, נתקבעה בתודעה שלנו (בוודאי בעזרת נבואת ירמיהו) דווקא "רחל אמנו" כאם המבכה על בניה ודואגת להם, ולא לאה. המדרש בבראשית רבה (פרשה ע"א) מעצים את דמותה השלילית של לאה, ראשית כמי שהייתה אמורה להינשא לעשו הרשע, ולכן עיניה רכות מרוב בכי על גורלה המר, ואחר כך מאשים אותה המדרש שהיא זו שיזמה את הרמאות: "שהיו הכל סונטים בה, והיו אומרים: לאה זו אין סתרה כגילויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו הייתה צדקת לא הייתה מרמה באחותה". בהמשך מתאר המדרש גם את תגובתו של יעקב: "כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה...".

גם השירה העברית לא חמלה על לאה, ותארה את ליאותה:
"לאה היתה
לאה. תמיד
הייתה לאה. בערבים
הייתה יושבת ומונה
טיפות של חלב מן הנר
סביבה קפצו הילדים
והיא לא נזכרה בשמותיהם
הלא כל מה שבאצריך היה לבוא
כל שצריך היה
בא...
(א. סיון).

וכך גם יהודה עמיחי, בשיר מרובע שבו הוא אמנם מזהה את לאה ורחל כשתי פנים של כל אישה (או כל אדם), אבל "לאה" כאן באה כשם קוד להתפכחות, חזרה למציאות ולשגרת היום יום, ואבדן הרומנטיקה המתבטאת ב"רחל". וגם כאן מואשמת לאה ברמאות ולא לבן:

בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל.
לא לבן רימה אותי בחושך הליל.
זה תמיד כך יהיה. זו דרך תבל:
עכשיו את לאה ואמש היית רחל.

אך ניתן להסתכל על לאה גם במבט אחר, חומל ומכיל יותר. לאה שאינה לאה אלא מלאה. לא אישה עייפה ומתוסכלת, אלא אישה מלאת עשייה, שלמרות נסיבות חייה מצליחה לבנות את עצמה ואת משפחתה. שהופכת את עיניה הרכות מבכי לעיניים רכות של רוך וחמלה אימהית, של נתינה אין סופית, של ניהול הבית ביד רמה וגידול הילדים לתפארת, להיות מייסדי שבטי ישראל. לאה ששותפה ליעקב בבניית בית מאמין וערכי, שמערכת היחסים ביניהם אולי אינה אידיאלית, אך עדיין קיימים ביניהם אחווה ורעות ושותפות עמוקה בדרך. היא גם זו שתיקבר בסופו של דבר לצידו של יעקב במערת המכפלה.

גם אהוד מנור, בשירו הידוע "אני אוהב אותך לאה" (אני אוהב אותך לאה/ אוהב אותך לאה/ אם אשכח אותך לאה/ שמי לא ישראל) מנסה לצייר מערכת יחסים משוקמת בין לאה ליעקב, שמבין, אולי באיחור מסוים, היכן נמצאת אהבתו האמיתית. על עטיפת הדיסק של השיר מצוטט אהוד מנור: "תמיד רציתי להאמין שיעקב אהב גם את לאה, אהבה שצמחה במהלך השנים המשותפות".

אסיים בדברי המדרש בבראשית רבה, שלמרות שפתח בביקורת על לאה, גם הוא מעלה לבסוף את קרנה, כאם בניו של יעקב, ולפיו בסוף ימיו גם יעקב מכיר בה כ"ראש הבית": "ובסוף הוא מודה על הדבר, הדא הוא דכתיב: "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בראשית מז). מי היה ראש מיטתו של יעקב, לא לאה?!".

הכותבת היא יועצת הלכה מלוות פוריות של מדרשת נשמת בשיתוף קרן גפן. יועצות הלכה מלוות פוריות נותנות מענה הלכתי חינם במהלך כל שלבי מסע הפוריות. ניתן לפנות ליועצות הלכה מלוות פוריות בוואטסאפ- 02-6404330.