בין המדרשים על הפס' "ויצא יעקב", ישנם שניים המתייחסים לעובדה שיעקב הלך בציווי אביו לחפש לו אשה, וכך אומר המדרש[1]:
ר' אבהו פתח (משלי י"ט) 'בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת'. רבי פנחס בשם ר' אבהו מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין זיווגו של איש אלא מן הקב"ה. בתורה מנין (בראשית כ"ד) 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר'. בנביאים (שופטים י"ד) 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא'. בכתובים היינו דכתיב (משלי י"ט) 'ומה' אשה משכלת'. יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק זיווגו בא אצלו, 'וירא והנה גמלים באים'. יעקב הלך אצל זיווגו, דכתיב 'ויצא יעקב'.
רבי יהודה בר סימון פתח (תהלים ס"ח) 'אלהים מושיב יחידים ביתה'. מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמר לה לששת ימים, כדכתיב (שמות כ') 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'. אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו, אמר לה הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו ודא הוא אומנתיה, אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה, נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני (פלוני ישא פלונית ופלונית תינשא לפלוני), וזיווגה אותן בלילה אחת, למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא דין עינו שמיטא דין רגליה תבירא (למחר באו אליה, זה מוחו פצוע, זה עינו שמוטה זה רגלו שבורה) אמרה להון מה לכון, דא אמרה לית אנא בעי לדין ודין אמר לית אנא בעי לדא (אמרה להם מה לכם, זו אומרת איני רוצה לזה וזה אומר איני רוצה לזו). מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לית אלוה כאלהכון, אמת היא תורתכון, נאה ומשובחת, יפה אמרת. אמר לא כך אמרתי לך אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, הקב"ה מה עושה להן מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן, הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח) 'אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'. מהו 'בכושרות' בכי ושירות, מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי (מי שרוצה אומר שירה, ומי שאינו רוצה בוכה). אמר ר' ברכיה כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא הקב"ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה, הוי אומר (תהלים ע"ה) 'אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים'. יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר (בראשית כ"ד) 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר 'ויצא יעקב מבאר שבע'.
סיומם של שני המדרשים דומה: "יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו". בשני המדרשים מובאים יצחק ויעקב כדוגמא לכלל זה, אך הפסוקים שמביאים המדרשים שונים. במדרש הראשון מובא הפס' על יצחק: "וירא והנה גמלים באים", ובשני "ויצא יצחק לשוח בשדה". מהי משמעות השינוי?
בפסוק שמביא המדרש הראשון יצחק אינו עושה דבר, וזיווגו מגיע אליו. כל התהליך נעשה בידי הקב"ה, ויצחק לא נדרש לפעולה כל שהיא. יצחק רק רואה את רבקה באה אליו.
המדרש השני מביא פסוק שבו יצחק פועל - "ויצא יצחק", המקביל ל"ויצא יעקב". אף שזיווגו בא אצלו, יצחק נדרש לפעולה - הוא צריך לצאת לקראת רבקה.
נראה, שמדרשים אלה מבטאים שתי גישות ביחס לזיווגו של אדם.
המדרש הראשון מלמד שהכל מיד ה', ואין זה תלוי באדם. יעקב הולך לחרן כדי לחשוף את רצון ה' שימצא את זיווגו. על כן לא נדרש גם יצחק לפעול. זיווגו שניתן לו מה' בא אליו, והוא איננו פועל בענין.
המדרש השני רואה את חלקו של האדם בענין. אף כי ה' מזווג זיווגים, על האדם מוטל לבנות את הקשר הזוגי. יצחק איננו מסתפק בראיית רבקה הבאה אליו, אלא "ויצא יצחק...". יצחק יוצא מן העולם שהוא היה בו, ומתאים עצמו לעולם שבו הוא שותף לרבקה. יצירת הקשר מוטלת על האדם. אף יעקב, על פי המדרש השני, הולך כדי לבנות קשר - מוטל עליו למצוא את בת זוגו ולעמול כדי לבנות להם בית משותף.
כך יש להבין את דברי המדרש "בכושרות - בכי ושירות, מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי". הקב"ה מוצא לאדם את זיווגו המתאים לו, אך אין בכך די - תהליך בנית הקשר מוטל על האדם, והוא יכול לבנות קשר מתוך שיר, ויכול שלא לעשות זאת, ואז זה בבכי[2].
בדברי ראשונים ואחרונים מצאנו ביטויים נוספים לגישות אלה. הרמב"ם פותח את הלכות אישות בדברים אלה:
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר (דברים כ"ב) 'כי יקח איש אשה ובא אליה'.
מהו החידוש שחידשה התורה בענין האיש והאשה?
קודם מתן תורה היה הקשר שבין האיש והאשה קשר שנוצר מתוך המציאות. מתוך שהם חפצים זה בזו וחיים ביחד - נוצר קשר ביניהם. החיים עצמם יוצרים את קשר האישות בין בני הזוג.
התורה חידשה שקודם לחיים משותפים יש להקדים קניין - הקידושין, ורק אחר כך מגיע שלב הנישואין, החיים יחדיו.
בזמן הקידושין, בני הזוג הם איש ואשה לכל דבר, אף כי אין לזה כל ביטוי מעשי - הם אינם חיים יחד, אלא הוא בבית אביו והיא בבית אביה.
לשם מה יצרה התורה את עניין הקידושין?
הצורה הזו מלמדת אותנו, כי הקשר בין האיש והאשה הוא קשר עצמי, ואינו נובע רק מחייהם המשותפים. אף שאין הם חיים יחדיו, הרי הם איש ואשה, כי מקור הקשר ביניהם הוא עליון מן החיים, ומקורו בקשר הנשמתי הקיים ביניהם. רק לאחר השלב הזה, בו בא לידי ביטוי הקשר הפנימי העצמי, מגיע שלב הנישואין בו מתבטא קשר זה בעולם המעשה. בצורה זו אנו מבינים כי חיי המעשה הם רק ביטוי לקשר עליון שבין בני הזוג. עוד קודם יצירת הוולד נקבע כי נשמותיהם קשורות זו לזו, וקשר זה מופיע בקידושין, והנישואים מופיעים קשר זה ברובד נוסף - הרובד של המציאות המעשית.
דברים דומים כותב הרב קוק זצ"ל בביאורו לפסוק "וארשתיך לי לעולם"[3]:
'וארשתיך לי לעולם'. אף על פי שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מכל מקום יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי כלל. ודוקא החוק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שנוי, כי איננו תלוי בשום יחש, העלול להשתנות, כי אם הוא עומד בעצם צביון החוק, שאי אפשר כלל לצייר אופן אחר. וזאת הדבקות השכלית, הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קימת לעולם. 'וארשתיך לי לעולם'.
הקשר שבין ישראל לקב"ה נמשל דוקא לאירושין, הם הקידושין, כי בהם בא לידי ביטוי הקשר העליון, שאיננו תלוי במציאות ואיננו משתנה בשינויי המציאות[4].
הרמח"ל מבאר באופן שונה את עניין הקנין שקודם הנישואין[5]:
כי הנה כתוב 'אלוקים מושיב יחידים ביתה וכו'' והוא סוד גדול. כי הנה ידענו לא כל אחד נוטל את בת זוגו ואם כן ודאי הנשמות הן משרשים חלוקים, איך יתחברו? אך סוד הענין הוא כי מלבד השרש אשר לנשמות יש להם בית... ובהיות שתי נשמות ראויות להתחבר... יבנה להם בית חדש... ולכן בית חדש ימציא הקדוש ברוך הוא לנשמות האלה ובבחינת בית זה נמצא ביניהם חיבור. וסוד זה 'אלוקים מושיב יחידים ביתה'. וקראם יחידים, כי הלא יחיד בלא בת זוגו.
הרמח"ל מסביר, מדוע נהוג לעשות קנין בשידוכים (אירוסין בלשוננו), וקנין נוסף באירוסין (קידושין בלשוננו), ולבסוף החופה.
שני בני הזוג הם יחידים, כי לא כל אחד נוטל את בת זוגו, ואם כן כיצד יוכלו להינשא ולבנות חיים משותפים, הרי בלא קשר עליון ביניהם איך יהיה קשר בעולם המעשי? על כן נעשה הקנין, ובזה הם מתקרבים זה לזה ובונים לנשמותיהם "בית", שמבטא את התקרבותם. כל שלב מבטא קרבה נוספת, עד לחופה שבה הם נכנסים לבית אחד וחיים יחד, בקרבה שלמה ומלאה.
על פי הרמח"ל, הקשר בין האיש והאשה אינו קשר עליון נשמתי שיורד אל חיי המעשה, אלא להיפך. הקשר מתחיל מלמטה, ממעשי האדם. על האדם מוטלת המשימה ליצור את הקשר בינו ובין אשתו. אין הם קשורים מאז יצירתם, אלא המפגש ביניהם יוצר את הקשר, והוא תלוי בהם. הרמח"ל מביא את הפסוק המובא במדרש השני - "מושיב יחידים ביתה", ולומד מזה שהנישואין הם יצירת בית ליחידים, ומי יוצר את הבית? האדם, במעשיו.
נראה, ששתי הגישות המופיעות במדרש, ובאות לידי ביטוי בדברי הרמב"ם מצד אחד והרמח"ל מצד שני - שתי גישות אלה נכונות, והשלמות תבוא משילובם יחד.
אמנם על האדם לראות את הקשר בין בני הזוג כקשר שמקורו רוחני, שאיננו משתנה בשינויי המציאות אלא נמצא ברובד אחד מעליה. ידיעה זו נותנת חיזוק ועוצמה לקשר. עם זאת, על האדם לדעת שברובד המעשי הדברים תלויים בו. אין לצפות לבת הזוג (או לבן הזוג) שיפלו מן השמים והקשר יווצר מעצמו. הקשר נוצר על ידי מעשי האדם והוא תלוי בו, וידיעה זו מטילה את האחריות לקשר בין בני הזוג עליהם, ונותנת מוטיבציה לעמול לחיזוקו ולהתעצמותו של הקשר.
[1] בראשית רבה פרשה ס"א, ג'-ד'.
[2] המדרש כולו מבואר בהרחבה על דרך הפנימיות בספר הליקוטים לאר"י ז"ל, פרשת ויצא, עיי"ש.
[3] עולת ראי"ה א', עמ' ל"ה.
[4] עי' במהר"ל באר הגולה באר שישי עמ' ק"ח, שמבאר על פי עיקרון זה את ההבדל בין בא על נערה מאורסה לבא על אשת איש, עיי"ש.
[5] אגרות ותעודות, ע"ט, ומקורו בדברי האר"י הנזכרים לעיל.