פרשת ויצא מכניסה אותנו לתוך מבוך היחסים שמהם ייבנה בית ישראל. ראשיתו של המבוך בבריחתו של יעקב מפני עשו אחיו אל בית הדוד לבן. על שפת הבאר הוא נפגש עם אהבתו:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: (בראשית כט, י)
גלילת האבן מעל פי הבאר משמשת רק דוגמה לכוחה של אהבה לדלג על כל מכשול, פיזי או רוחני. כשידרוש ממנו אבי הנערה לעבוד שבע שנים בעבורה הוא ידלג עליהם בבלי משים: "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". התורה פתחה לנו צוהר למערכת היחסים המשולשת הזו על ידי השוואה בין שתי האחיות:
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: (בראשית כט, יז)
לא שקר החן ולא הבל היופי. האהבה שהתרגשה על יעקב קשורה מאד ליופייה של רחל. לעומת אהבה רומנטית זו מתבררים נישואי יעקב ללאה כנישואים כפויים על ידי אב פטריארכאלי. יעקב לא רצה בה. כשהכיר בבוקר בתרמית פרץ בכעס על חותנו: "למה רימיתני". לאט לאט התרגל יעקב למבנה המשולש שנכפה עליו. את רחל המשיך לאהוב ואת ביתו בנה עם לאה. את השמות של הילדים הנולדים לה קוראת לאה מתוך רצון לתקן ולהעמיק את הקשר עם בעלה, המאוהב באחותה:
...וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
...וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
...וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:
איזה כוחות נפש נדרשו לה כדי להתגבר על הפער הנורא אל מול אחותה היפה. בעמל של שנים נבנה הבית והתבסס עד לאמירת ההודאה ועד לתחושת הפיוס:
...וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה .
האם יעקב השיב באהבה לפיוס הזה? אהוד מנור השיב בחיוב לשאלתנו בשירו על לאה:
"הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידי עייפו, ועינייך מה יפו כעיני רחל.
אני אוהב אותך לאה , אוהב אותך גאה, אם אשכח אותך לאה, שמי לא ישראל".
ומנגד, רואה הרעיה היפה והעקרה ונפשה יוצאת:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: (פרק ל, א-ב)
איזו תגובה איומה! וכי כך עונים למצוקת האהובה העקרה? האם אין בכוחה של אהבה לעורר את רחמי האיש לכאבה של אשתו? האם הייתה זו אהבה חיצונית שבחלוף השנים ועימם זיו העלומים נמוגה ונתקררה? במבט שטחי היה אפשר לומר כך, אך יש פסוק שבו מעלה יעקב בזיכרונו את אהבתו לרחל. לקראת מותו, עת מברך יעקב את בני יוסף, בכורה של רחל, הוא מספר לבנו את סיפור חייו. לפתע פורץ מפיו הפסוק:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: (בראשית מח, ז)
אי אפשר שלא לשמוע את געגועי האהבה. רחל אינה חיצונית לו. היא האם שתסמל לאורך כל ההיסטוריה את הציפייה, את החלום, את האהבה. ירמיהו הנביא יספר על רחל המבכה על בניה ומאנה להינחם. בתודעת העם היא האם השומרת על בנים אבודים ונשבעת להחזירם הביתה. אולם למרות הגעגוע העז לרחל הוא מצווה את בניו לפני מותו לקבור אותו במערת המכפלה עם לאה.
ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי...שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה. (בראשית מט, כט-לא).
ההחלטה הזו מבקשת לכוון את הילדים ואת הדורות הבאים לכך שבניינו של אדם מיוסד על עומקים של התחייבות ואחריות ולא על ריגוש, חלום ודמיון.
כשנשא בועז את רות לאשה (מגילת רות) ברכו אותו כל אנשי בית לחם בברכה שהפכה להיות לברכת הנישואין לאורך כל הדורות:
יִתֵּן ה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל
הברכה הזו מבקשת להרכיב לבית אחד את דפיקת הלב הפועם מריגוש האהבה עם יציבות ובטחון של המשפחה ושיגרתה. רחל ולאה מתמזגות וביחד הופכות להיות בית ישראל. לא עוד מבנה משולש אלא מבנה של שניים הצריכים לבנות מערכת יחסים זוגית שכוללת בתוכה את הריגוש המואץ והחולף ואת הרגש העדין והעמוק.
*
מבנה המשפחה בחברה שלנו נמצא באחד מפרקי המבוך שלו. הרבה התפרקויות מתרחשות בגלל ציפייה לחיי ריגוש בלי מוכנות לשגרת המשפחה. אסתר שמיר (עם לחנה של יהודית רביץ) ביטאה את ההליכה בעקבות הפנטזיות, תוך ניפוץ הבית היציב:
"פתאום דחוף לך לעזוב הכל, הם יסתדרו
ואת אומרת לא זקוקים לי, הילדים גדלו
למען מי, למען מה, בורחת משגרה
יוצאת מתוך קופסה שמורה, עדיין את יפה" (מתוך השיר "ריח ברנדי וגיטאן")
מביך עד כמה האמת הזו פשוטה ובכל זאת כל כך הרבה נופלים בתוך ענני העשן של הסתם. ברכת רחל ולאה הופכת להיות לתקווה גדולה שבה מבקשים זוגות זוגות למצוא את השילוב הנכון שבין הכמיהה לחידוש שבאהבה בלי להפסיד את העוצמה של ברכת הבית והמשפחה.