לפרשת ויצא

פרשתנו מהווה את מוקד המפגש שבין לבן לישראל, עליו נאמר בהגדה של פסח: "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל...". כאשר קוראים אנו את הפרשה קשה לנו להבין איך לבן הינו אויב קשה יותר לישראל מפרעה. שהרי חוץ מפרטים "קטנים" של החלפת לאה ברחל והחלפת משכורתו של יעקב, לא פגע לבן ביעקב וביתו פגיעה ממשיתנראית לעין, בעוד פרעה גרם לשואה נוראה בגזירתו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אם כן היאך פרעה יוצא כמעט "נקי" בדברי חז"ל בעוד ללבן מוענק התואר "שרצה לעקור את הכל" - על בסיס מה שאומר מביא הביכורים "ארמי אובד אבי וירד מצרימה"?
יעקב בצאתו מארץ ישראל לאחר חלום הסולם בבית-אל נודר נדר, שאם ישיבנו ד' בשלום אל בית אביו אזי יהיה לו לאלקים. שהרי ידוע הדבר שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק לכן רק בשובו לארצו יוכל ד' להיות לו לאלקים.
יעקב שומע את בני לבן מדברים בו סרה, ובעצם אם שומעים אנו היטב את הדברים יכולים אנו לזהות בדבריהם את הדיבורים האנטישמיים הקלאסיים שלאורך הדורות, "לקח יעקב את כל אשר לאבינו" , יעקב בעצם גזל את אבא "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה", מה שיש לו אינו מאיתו כי אם משלנו (ומזכיר לנו הדבר את דברי פלשתים "כי עצמת ממנו" - לא משלך ובזכותך עצמת, כי ממה שלנו) או אז גם רואה יעקב "את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" והכוונה בזה לא שפניו של לבן השתנו שאזי היה צריך להאמר "והנה אינם עמו כתמול שלשום" - אלא הכוונה לענ"ד שראה יעקב את פני לבן ואפשר לפרש שראה יעקב ופתאום לבן כבר לא כל כך גרוע, אפשר להסתדר אתו, הוא כבר לא מנסה לרמות ודוקא מסביר פנים, ואזי ראה שהוא עצמו, יעקב, איננו כבר כתמול שלשום, הוא השתנה, דבר זה בא לידי ביטוי מיוחד, כאשר אנו מתבוננים בחלומות אותם חולם יעקב, בצאתו מארץ ישראל בבית-אל הוא רואה דברים נשגבים סולם ומלאכי אלקים, בעוד כעת בחרן הוא חולם על עקודים, נקודים וברודים, כבר דברים לכאורה לא כ"כ גדולים, אלא חמריות וארציות. או אז מתגלה אליו ד' בחלום ואומר לו "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", כי בעצם מה שבקש לבן לעשות לא היה להלחם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, מלחמתו היתה שקטה הרבה יותר, הוא סך הכל התכוון לנתק בין עם ישראל לארצו, לגרום לכך שישראל כלל לא יהיה עם אלא ימשיך להתקיים בחו"ל, מה אכפת לך לשבת עמנו, רע לך אתנו? בא תשאר כאן, יש לך כאן "גלאט כושר" ובית כנסת וכל מה שיהודי צריך, אך אם אתה רוצה לשוב אל ארצך, בבקשה תחזור "ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכינור", אך כמובן תלך לבד ותשאיר כאן את בניך ונשיך שהרי "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא", הרי כל אשר לך הוא שלי אז אם ברצונך ללכת תלך, אך בלי כל אשר "לי".
ובאמת לבן כמעט מצליח במשימתו, יעקב באמת מתחיל להרגיש טוב בניכר, וחולם על צאן נקוד ברוד וכד', אך בראותו את פני לבן הוא תופש את עצמו ונוהג ע"פ מה שהיא דרכו מאז שקבל את הברכות וקורא ללאה ורחל "השדה אל צאנו" (שהרי השדה הכוונה לעובד האדמה שהיה עשו וקין, וכן מקום המקדש כפי שקראו יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה", אל צאנו זה מה שהוא תפקידו של יעקב והבל) ומבין שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל ולחבר באמת בין שתי התפישות והמשימות שקיבל על עצמו לחבר את החול לקודש ולהצליח.
חיבור זה בין החול ובין הקודש מתאפשר רק בארץ ישראל שיש בה הבחינה של הקדושה הטבעית של המציאות החמרית. בחו"ל יש קדושה בבחינת מקדש מעט, אבל במנותק מהחומר.
זו היתה כוונתו של לבן: תחיה כאן חיי קדושה ככל שאתה רוצה, או תתבולל ותהיה אחד משלנו, אין אתה מזיק ומפריע לנו להמשיך בדרכנו. אבל בארץ ישראל, אתה עלול להוכיח שאפשר אחרת. שאפשר לאחד את כל הקצוות והמימדים ולהעלותם לשרשם ולהביא בכך גאולה לעולם כולו.