יציאתו של יעקב מבאר שבע והליכתו חרנה, נראית לכאורה יציאה שגרתית. אך כאשר אנו נזכרים ברקע שקדם וגרם ליציאתו זו של יעקב מביתו וממקומו בסוף פרשת תולדות, הדברים נראים אחרת לגמרי. כאשר נודע לרבקה שעשו רוצה להרוג את יעקב מפני הערמתו של יעקב ולקיחת הברכות ממנו, היא קוראת ליעקב ואומרת לו: "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (כז מג). יעקב בורח או יותר מדויק, מוברח-מגורש מביתו כדי להסתתר מעשו המאיים לרצוח אותו, וככזה עליו להתנהג כפליט הבורח מרוצח, לחפש מקומות מסתור, לשים לב שלא עוקבים אחריו, להוריד פרופיל, ובקיצור לכווץ את מציאותו שלא תבלוט מעל פני השטח.
ומאידך, כאשר רבקה משכנעת את יצחק שכבר הגיע הזמן שיעקב יתחתן וימשיך את השושלת המשפחתית, מתארת זאת התורה כך: "וישלח יצחק את יעקב. יעקב הופך לשליח ולא סתם שליח אלא שליח ההולך להקים את בניין האומה הישראלית, וככזה עליו להתנהג בדיוק ההפך. עליו להיות בעל בטחון עצמי עם תחושת אחריות אדירה שכל עתיד האנושות ותיקון העולם מונח על כתפיו. כיצד אם כן יוצא יעקב מבאר שבע? כפליט בורח, או כשליח בעל אישיות מפוחדת ולחוצה או להפך, מלא עוז וגבורה? למי הוא שומע , לאמו או לאביו? על כך עונה התורה: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם " (כח ח) - הוא שומע בקול שניהם ואף מקדים את אביו לאמו. הוא יודע שאף שהוא פליט חסר כל, המוברח מביתו בעל כורחו, כשמאיים עליו אחיו בגזר דין מוות, כלפי חוץ הוא בעצם שליח אלוקי לבניין עם ישראל ומצד שני הידיעה ותחושת השליחות שלו אינה מבטלת את הדאגה הנפשית והמעשית וממילא את הטיפול הנכון בהיותו מגורש מביתו עד כדי סכנת פיקוח נפש על כל המשתמע מכך. דבר זה מסתכם במילה אחת שעל שמה נקראת פרשתנו כולה "ויצא" - הוא יוצא ממקומו, מה שגורם לו לטלטלה ולזעזוע, הוא מתנתק מהקבוע והידוע, והופך לאדם מתנודד בעולם, שעוצר בהליכתו והולך לישון "כי בא השמש", אך מאידך הוא יודע שעל אף שכלפי חוץ מצבו בכי רע, הוא אמור להוציא מתוך כך את שליחותו אל הפועל, מה שבא לידי ביטוי בחלומו באותו הלילה...
אך כאן יש לזכור. בריחתו זו של יעקב על-פי רוח קודשה של רבקה הנה חד פעמית ויוצאת דופן. כל מטרתה של בריחה זו היתה יוזמתה של ההשגה האלוקית העליונה להקמתו של עם ישראל על ידי יעקב וארבע נשותיו - בנותיו של בתואל, בארם, וחזרתו המידית לארץ ישראל, כפי שנדר בסוף חלומו ובסופו של דבר בא לידי ביטוי בציוויו של ה: "ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" (בראשית לה א). וכך אמנם קרה "ויבוא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל, הוא וכל העם אשר אתו, ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל כי שם נגלה אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו" (שם ו-ז). וכאז כן היום. אל לנו לתלות במציאות חד פעמית ויוצאת דופן זו את חולשותינו וכשלונותינו.
האווירה הציבורית בארץ בשנים האחרונות, שאפשר אולי לומר שכבר הפכה לחלק מנוף חיינו, ואולי כבר לחלק מ"תרבותנו" והוויתנו, היא - ה"בריחה" מהתמודדות עם מצבים קשים וחוסר הבנה שהמציאות המסובכת והמורכבת אתה אנו מתמודדים, היא "שליחה" של הקב"ה לעשות אותנו שליחים טובים יותר ולהעלות את קומתנו. "ברחנו מגוש קטיף וצפון השומרון. ברחנו מלבנון. ברחנו באופן זמני מת"א, ר"ג וממרכז הארץ במלחמת המפרץ. במלחמת לבנון האחרונה ברחנו מהצפון, וכעת בורחים אנו מהדרום. איננו באים חלילה להטיל דופי בתושבי מדינת ישראל הנמצאים במצוקה אמתית, ודאי לא בתושבי שדרות המצויים תחת אש פיזית ובעיק נפשית מזה כשש שנים. האוורור הוא חשוב ונצרך. אך את הכלל היסודי תמיד עלינו לזכור. איננו "בורחים". אנו שליחים, וככאלה עלינו למצות את גודלה של התקופה על אף, ואולי דווקא מתוך, מצוקותיה וקשייה. מוכשרים אנו לגלות עוצמות נפש עליונות יותר שיאירו לנו את מטרותינו ודרכינו יותר, והרבה יותר, מעד כה, אנו כבר מסוגלים לכך. החברה הישראלית מצפה לזה. ומאידך כשאויבינו מנסים להרחיקנו מארצנו בעל כורחנו, עלינו לטפל בהם ביד קשה ותקיפה, שלא יעזו לעשות כן, לא היום ולא בעתיד.
לסיכום א. הבריחה אינה שיטה וודאי שלא תפיסת חיים והשקפת עולם. זוהי עבירה חמורה המנוגדת לדעתה של תורה. זו ארצנו שלנו, ושלנו בלבד, ושום קושי, קשה ככל שיהיה, לא יבטל את מצות כיבוש/יישוב הארץ השקולה לכל התורה כולה. ב. בכל מצב שבו אנו נמצאים, עלינו לזהות את ה"שליחות" המסתתרת בעומקם של דברים, בעיקר במצבים קשים ומסובכים, ולממשה באופן מעשי. ג. על מנת להתמודד בצורה הנכונה מול כל אלו שרוצים להבריחנו, עלינו להגיב בעוצמה ובתקיפות ובמלחמה כמו במלחמה, עד כדי "שלא ירימו ראש בישראל" (רמב"ם הל מלכים). ד. במצבים קיצוניים של קשיים בלתי נסבלים ובדיעבד גדול, כאשר אדם או משפחה באופן אישי פרטי צריכים להתאוורר, יש להתייעץ עם תלמידי חכמים גדולים שבדור כיצד לעשות זאת בשקט ובצנעא על מנת לא לסדוק את חוסנו של הציבור הכללי וודאי לא לגרום להרמת ראשם של אויבינו. וגם כאן יש לקחת בחשבון, את כל ההשלכות הנובעות מכך לטווח הקצר ולטווח הארוך תוך אחריות ציבורית-כלל ישראלית על כל המשתמע מכך. נדע להיות שליחים נאמנים ובעז"ה נעשה ונצליח.