פרשת ויחי: כיצד חזר יעקב על אותה טעות?

בפרשת "וישב" קראנו שיעקב הפלה את יוסף לטובה משאר בניו, מה שגרם לשנאה ביניהם. "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית, ל"ז, ג'-ד'). כידוע, כבר חז"ל במסכת שבת (דף י' עמוד ב') לימדו אותנו לקח מהטעות הזו של יעקב- "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

ההגיון אומר שאם חז"ל הבינו מסיפור זה את הלקח החינוכי שאסור לו לאדם לשנות בין ילדיו, בכדי למנוע קינאה ותחרות ביניהם, הרי שיעקב עצמו, שראה וחווה על בשרו את תוצאות הטעות וסבל ממנה שנים רבות, היה אמור להתרחק מטעויות דומות כמו מאש, בבחינת מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין.

אבל, להפתעתנו, אנו רואים שיעקב חוזר על אותה טעות בדיוק עם בני יוסף. יוסף מביא את שני בניו להתברך מפי הסבא יעקב, ושם אנו קוראים כי (שם, פרק מ"ח, פסוקים י"ג- כ'): "וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו :וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר... וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

יוסף, שחווה על בשרו מה קרה כשהבכירו אותו בתור הבן הקטן על שאר אחיו, מזדעק לתקן את מה שיעקב עושה, לפני שיהיו גם אצלו בעיות בשלום בית. אולם, יעקב מתעקש ואומר שהוא בכוונה שיכל את ידיו, משום שמאפרים יצאו צאצאים חשובים יותר. רש"י (בפסוק י"ט) מסביר שסיבת הבכרת אפרים היא משום שמאפרים יצא יהושע בן נון שינחיל את ישראל את הארץ וילמדם תורה, ובכך הוא גדול יותר ממנהיגי ישראל שיצאו משבט מנשה.

גם אם יעקב צודק, וראוי להבכיר את אפרים על פני מנשה, האין יעקב, שראה מה קרה ליוסף מאותה טעות בדיוק, מפחד שמנשה יתמרמר וישנא את אפרים? איפה הטאקט והלמידה מטעויות העבר? 
הקושיה מתעצמת יותר, אם ניזכר שיעקב עצמו הסתבך עם עשו אחיו בגלל אותו עניין בדיוק! שהוא לקח את הבכורה והברכה מעשיו, שהיה הבכור. האם יעקב חוזר על אותה טעות בפעם השלישית?

למעשה, יעקב בפרשתנו לא יכל ליצור מרמור רק אצל מנשה, אלא שוב לוקח את הבכורה מראובן ונותן ליוסף. הבכור אמור ליטול פי שניים, ואילו יוסף מקבל שני שבטים (מנשה ואפרים) במקום ראובן. ארבע פעמים אותה טעות?

נתחיל בלענות על השאלה מדוע יעקב הפלה בכלל בין יוסף לאחים, ולא למד ממה שקרה לו עם עשיו. נשים לב שבעצם יעקב לא סתם עשה מה שעשה לעשו. כשהוא לקח מעשו את הבכורה והברכות הוא ידע שאבוי אם מהרשע הזה יצא העם הנבחר. הוא ידע, שלמרות הבלאגן שיווצר, אסור שעשו יקבל את הברכות, בשום מחיר. נתאר לעצמנו מה היה קורה, אם עמלק, שהוא נכד של עשו, היה נושא איתו את הברכות של יצחק, ולא עם ישראל? יעקב ידע שאת "נשק יום הדין", הברכות, חובה להשאיר בצד המוסרי והטוב, גם במחיר של סכסוך עם עשו. בדיוק כמו שאוי ואבוי היה להיסטוריה, אם בזמן מלחמת העולם השנייה היטלר היה מפתח נשק אטומי ולא האמריקאים...

כאן נשאל, שאמנם היה חובה ליעקב לקחת מעשיו את הבכורה והברכות, למרות שידע שזה יצור בלאגן, אבל לפחות יכל ללמוד מהתוצאות לא לעשות מעשה כזה שוב, אלא רק כשאין ברירה. אם כן מדוע ביכר את יוסף על אחיו? כאן ניתן לטעון שחשב שלא דומה עשו הרשע שכל מהותו הרג ורוע, לבין בניו הצדיקים והעדינים של יעקב, שיעקב טעה לחשוב שיקבלו בהבנה את האפליה.

אבל, אחרי שראה כבר שגם את בניו הצדיקים והעדינים זה הוביל למלחמות אחים, מדוע המשיך להפלות לטובת יוסף לפני פטירתו ונתן לו, ולא לראובן, שני שבטים? ומדוע העדיף את אפרים על מנשה ולא חשש למרמור שיווצר אצל מנשה?הרי יוסף עצמו, שראה את התוצאות מהסבב הקודם, כבר למד לקח ומיהר לבקש מאביו לא לבכר את הקטן על הגדול!

תירוץ נפלא לזה אפשר לתרץ על פי דברי הרמב"ן (על פרק מ"ה פסוק כ"ז) שכתב: "יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי. ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים".

אומר הרמב"ן, יעקב עד יומו האחרון לא ידע כלל שהאחים הם אלו שמכרו את יוסף לעבד מלכתחילה. האחים לא סיפרו ליעקב כי חששו שיקללם, ויוסף שמר את פיו 17 שנה שהיה יעקב במצרים, אפילו מלרמוז ליעקב אביו שזה מה שקרה. אומר הרמב"ן, בגלל זה אחרי פטירת יעקב האחים היו צריכים לשקר ליוסף שיעקב ציווה שיסלח להם ולא ביקשו מיעקב עצמו שיאמר כן ליוסף לפני מותו.

אגב, אנו רואים דבר מעניין נוסף כשהאחים פונים ליוסף בבקשה בשם יעקב המנוח (שם, פרק נ', פס' ט"ז- י"ז):" וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". מדוע יוסף בוכה?

ניזכר במשנה במסכת יומא (דף י"ח עמוד ב') "ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין". לפני שכהן גדול היה נכנס ביום הכיפורים לבית קודש הקודשים היו משביעים אותו שיעשה בדיוק כמו שחכמים לימדו אותו. אחרי טקס ההשבעה הולך הכהן הגדול ובוכה והחכמים הולכים ובוכים. מדוע? אומרת לנו הגמרא שם (דף י"ט עמוד ב'): הוא פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי, והם פורשין ובוכין דאמר רבי יהושע בן לוי כל החושד בכשרים לוקה בגופו". הכהן בוכה שחשדוהו לחינם, והחכמים גם בוכים שמא חשדו אדם כשר לחינם.

גם כאן, ניתן לומר שיוסף בוכה על זה שאחיו חשדו בו שסיפר ליעקב. הוא הרי יודע שהם לא סיפרו, וגם שהוא לא סיפר. אם כן ברור לו שהאחים משקרים לו כשהם אומרים שיעקב ציווה עליו לסלוח להם, שהרי יעקב לא ידע כלל מהסיפור. יוסף מבין שהאחים הניחו שהוא סיפר ליעקב, ועל זה הוא בוכה.

אם כן ראינו כמה גדולה היתה מעלתו של יוסף, שאחרי כל מה שהאחים עשו לו, לא רק שאינו נוקם ונוטר, אלא אפילו מעולם לא התפתה להלשין עליהם ליעקב.