לישועתך קויתי ה'

ד"ר יעל לוין על מוטיב הביטחון בה' שיעקב הנחיל לבני ישראל אחריו, ועל התמורה שהתחוללה בו בנושא זה - פרשת ויחי

ד"ר יעל לוין
יד בטבת התשעז
,
12 בינואר, 2017 17:28
פלאש 90

פלאש 90צילום: פלאש 90

הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח) המופיע בסוף ברכת יעקב לדן וקודם ברכתו של גד, בולט במיוחדותו ובשונותו בהשוואה לשאר הכתובים של ברכת יעקב לבניו, בהיותו היגד בעל אופי אישי וכללי, מעין מילות קיווי או תפילה פרטיות. לאור אופיו המיוחד ואי הבהירות בנוגע להקשרו ולמשמעו המדויקים שאינם נהירים כל צורכם, רבו הפרשנויות עליו. ביאורים רבים משייכים פסוק זה לברכת דן, ויש המקשרים אותו גם עם ברכת גד (ראו תורה שלמה על אתר).

קיים מקום אף לומר שניתן להשקיף על מילים אלה כעל אמירה כללית של יעקב, כתובנה אישית שנאמרה במהלך הברכות (וראו בראשית רבה, צח, יד, עמ' 1265). מצד תוכנו אין הכרח לבאר פסוק זה הבא וקוטע את רצף הברכות כמתייחס בצורה ממשית לברכתו של שבט כלשהו.

מבחינה מסוימת הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" מזכיר את החריגה המצויה במהלך שירת דבורה שבה היא עוברת להתנבא בלשון אישית באומרה: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים ה, ז). בבבלי פסחים (סו ע"ב) נדרש כי בעקבות דברי דבורה אלה שמהם ניכרת יהירותה, הסתלקה הימנה אותה שעה נבואה, וכי על מנת שתשרה עליה הנבואה מחדש אמרה "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר" (שופטים ה, יב).

במאמר הנוכחי נבקש להעלות את התפיסה לפיה הכתוב "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" מבטא את תמצית הווייתו האמונית של יעקב אבינו בערוב ימיו, ובו ביקש להתוות ולהנחיל לכלל בניו לדורות את הצורך להשליך את יהבם על ה', לבטוח בו ולצפות ולקוות לישועתו בצורה שלמה וגמורה. יעקב מצא לנכון להתבטא כך כפי שנבאר על רקע התרחשויות אחדות בחייו, בתור תיקון שנבע מתוך ההבנה שבמהלך קורותיו לא תמיד שם את מבטחו השלם בה'. ואילו באחרית ימיו בא להכיר בכך ולהתחרט על כך, וביקש להורות ולסלול דרך לרבים לפיה יש לבטוח בה' ובישועתו בצורה מוחלטת בכל מצבי החיים.

לתפיסה לפיה ישנן סיטואציות שבהן חל רפיון מסוים בביטחונו של יעקב בה', מצוי יסוד בספרות המדרש, וניתן אף למצוא לה תימוכין נוספים בכתובים מקראיים אחדים. כל זאת מבלי לגרוע כהוא זה מראייתו של יעקב אבינו בתור "אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז), כמי שהיה "ראש לתמימים" (אסתר רבה, פתיחתא, י, עמ' 16) וכהחשבתו לבחיר האבות (בראשית רבה, עו, א, עמ' 896-897).

במדרש בראשית רבתי (מח, יא-יב, עמ' 227-228), המבוסס על כתביו של רבי משה הדרשן, מובאות שתי דרשות המושמות בפיו של יעקב אבינו שבהן הוא עצמו מודה שגילה חוסר ביטחון בה' לאחר שמיעת הבשורה הרעה על יוסף.

נקודת המוצא של דרשות אלה היא תמיהה העולה מן הכתובים המקראיים. בפרק מ"ח בספר בראשית נזכר כי לאחר שהגיעה ליוסף השמועה שאביו חולה, הלך אליו עם מנשה ואפרים כדי שיברכם. יעקב ראה תחילה את יוסף ותיאר בפניו תמונות אחדות מחייו, את התגלות ה' אליו בלוז ואת מות רחל. לאחר מכן ראה את בני יוסף, שאל מי הם וביקש לברכם. יוסף קירבם אליו, יעקב נישקם וחיבקם ואמר ליוסף "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱ-לֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (בראשית מח, יא), אולם לא מצינו שבירך את בניו. בנקודה זו נאמר שיוסף הוציא את בניו מעם ברכיו, השתחווה אפים ארצה, נטל את בניו וניגש לאביו. מתברר שיוסף ובניו שהיו תחילה בקרבת מקום ליעקב התרחקו ממנו בנסיבות בלתי ברורות, ועולה השאלה בדבר פשר ההתרחקות הלא צפויה.

מדרש בראשית רבתי מטעים כי נסיבות העניין קשורות ליעקב שבשעה שביקש לברך את בני יוסף נסתלקה הימנו רוח הקודש, ולא יכול היה לברכם. בשתי הדרשות כאחת יעקב מאשים את עצמו ומייחס את הסתלקות רוח הקודש להתנהגות בלתי ראויה מצדו בעקבות הבשורה הרעה שבישרוהו בניו בנוגע לגורלו של יוסף; הוא חדל מלקוות ומלהתפלל לה' עליו. הדרשה השנייה בוטה ונחרצת יותר מהראשונה, ובה אנו שומעים שיעקב הודה והתוודה בפני יוסף שהוא לא חקר ודרש אחר נסיבות היעלמותו אלא האמין לגרסת בניו בצורה עיוורת, איבד תקווה ולא גילה את מבטחו בה'. לפי הנאמר בהמשך הדרשה, בעקבות הסתלקות הנבואה מיעקב והודאתו בפני יוסף על העדר ביטחונו בה', יעקב סבר שאין לו זכות לעתור שהנבואה תשוב לשרות עליו על מנת שיוכל לברך את אפרים ומנשה. לפיכך ביקש מיוסף שייצא החוצה ויבקש רחמים שהשכינה תשרה עליו.

וזה לשון הנאמר בבראשית רבתי: "'ראה פניך לא פללתי'. כשראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקדש התחיל אומר ליוסף כמדומה לי לפי שפסקתי סברי (תקוותי - י"ל) מבוראי עליך לכך אין הב"ה עונה אותי בבניך הה"ד 'ראה פניך לא פללתי', לא נתפללתי עליך לפני המקום שאראך. ד"א 'לא פללתי' לא דנתי בלבי לומר חי הוא או מת, אלא פסקתי סברי מבוראי עליך ואמרתי 'נסתרה דרכי מה'' (ישעיהו מ, כז). אני עשיתי שלא כהוגן והב"ה גמל עלי כמה חסדים והמליכך על מצרים והראך לי מה שלא הייתי בוטח בו, ולא די לי שהראני אותך אלא גם הראני זרעך לכך אין לי פתחון פה לבקש רחמים מלפניו, צא אתה לבקש רחמים שתשרה רוח הקדש עלי לברך את בניך. מיד 'ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו' (בראשית מח, יב), כיון שראה יוסף צרת אביו נטלן ויצא לחוץ ונפל על פניו לפני הב"ה, הה"ד 'וישתחו לאפיו ארצה' (שם), ומיד קפץ הדבור עליו".

על רקע הדרשות בבראשית רבתי אפשר להשקיף על דברי יעקב "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" כהנגדה ישירה למוטיב של "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" במובן של חוסר התקווה והביטחון שגילה בעקבות הבשורה בדבר גורלו של יוסף.

והנה, חוסר ביטחונו של יעקב בא לידי ביטוי אף במצבים אחדים נוספים המוזכרים בכתובים על אודותיו. כך אפשר לציין כי בבריחתו מציפורני עשו נדר יעקב נדר באומרו בראש דבריו: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי" (בראשית כח, כ). יש מקום להשקיף על נדרו כנדר על תנאי, סוגייה שלגביה הובעו מגוון דעות. גם בעניין ירידת בנימין למצרים גילה יעקב תחילה גישה פסימית בסוברו שעלול לקרות לו אסון (שם מב, ד, לח). קודם ירידת האחים בפועל עם בנימין, יעקב אמנם נשא תפילה להצלחת דרכם, אולם לצד זאת התבטא באומרו: "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (שם מג, יד).

דוגמה נוספת שאפשר להעלות נוגעת למענהו של יעקב לשאלתו של פרעה: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (שם מז, ח). יעקב השיבו בין היתר באומרו: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (שם שם, ט), בהשקיפו על הצד השלילי בלבד בקורותיו - ויש אכן להודות שהוא נאלץ להתמודד עם שורה של מצבים טראומטיים ומדירי שלווה. אולם זאת מבלי שמצויה בדבריו הכרת הטוב על המאורעות החיוביים שפקדוהו, ועל פי הנאמר בבראשית רבה (צה, ט, עמ' 1233) במילים אלה "קרא תיגר" ונענש עליהן (וראו תורה שלמה על אתר).

אולם לדברינו עולה כי בערוב ימיו התחרט יעקב כליל על כל אותן הפעמים שביטחונו בה' לא היה מושלם. הגורם הישיר והראשי שהביאוהו לכך היה הסתלקות הנבואה הימנו בבואו לברך את בני יוסף, ועמה כרך את שאר מאורעותיו שבהם לא גילה ביטחון מספיק. אפשר להטעים כי על דרך התיקון, כחלוף זמן לא רב מני השראת רוח הקודש עליו מחדש, ובעיצומה ממש של האצלת ברכותיו לבניו, כשהוא רואה לנגד עיניו את קורותיו, הוא הגיע להכרה בדבר המוחלטות שמן הראוי היה שיגלה בביטחונו בה' בכל ההתמודדויות שפקדוהו. מבחינה זו אפשר לראות בפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" מעין צוואה של יעקב אבינו לעם ישראל כולו, שהתנסחה על רקע חוויותיו האישיות. בהקשר זה יצוין עוד כי ראיית פסוק זה כמכוון וכמופנה כלפי כלל ישראל זוכה לסיוע גם מן הנאמר במדרש לקח טוב (בראשית מט, יח, עמ' 238) ולפיו מניין אותיותיהן של המילים "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" עולה שנים עשר כנגד שנים עשר שבטי ישראל.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בית החולים רמב"ם. יקבל תרומה נכבדת צילום: יוסי אלוני / פלאש 90

בצעד תקדימי: מכבי חיפה תתרום את שכר שחקניה לבתי חולים וניצולי שואה בעיר

קרא עוד