רגע לפני שהאחים יוצאים לדרך, המומים מגילוי הלב של יוסף, מצייד אותם יוסף בטיפ מיוחד לדרך:
וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית מה כד)
מה התכוון יוסף בהנחיה זו?
עיון בפרשנים מעלה שתי אפשרויות. הרמב"ן סבור, שיוסף חיזק את רוחם של אחיו לבל יפחדו לצאת לדרך בעגלות עמוסות כל טוב. חששו של יוסף מוצדק, שכן מדובר בשעת בצורת קשה העלולה להגביר את מעשי השוד בדרך. יוסף מסביר לאחיו, שמוראו על סביבתו ולכן יפחדו פושעים לפגוע בהם. אומר להם יוסף: מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי. המהירות והזריזות ימנעו את מעשי השוד, ואל תרגזו בדרך - תפחדו במהלך דרככם לארץ ישראל.
אולם, רש"י ואבן עזרא מפרשים אחרת, וכך כותב רש"י:
ולפי פשוטו של מקרא: יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו.
מבחינה לשונית אל תרגזו יכול להתפרש גם בלשון כעס וגם בלשון פחד. אולם נראה, שפירושו של רש"י הולם יותר את העלילה.
יוסף שולח את אחיו לדרך זמן קצר יחסית לאחר שגילה את זהותו והם עדין שרויים בהלם. האחים מתייסרים יומם ולילה בשאלת מכירתו של יוסף. בעת שירדו למצרים ונפגשו עם יוסף מתאר הכתוב את הדיון הפנימי המתקיים ביניהם:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.
יוסף מודע לויכוחים הפנימיים ולנפשות הסוערות וכבר באותו שיח המתקיים בין האחים מגלה לנו הכתוב: וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.
ואך טבעי הדבר, שויכוח זה ימשך ביתר שאת דווקא עתה משנתגלה יוסף והוא עוד עלול לבוא בחשבון עימהם. יוסף מבקש להקדים תרופה למכה ולבקש מהם שלא לכעוס בדרך.
על כן כמה מתבקשים דברי יוסף המבקש להרגיע את אחיו באמרו להם: "אל תרגזו בדרך".
כשיוצאים לדרך, להביא את יעקב האב הזקן למצרים צריך להתרכז במשימה, ולהימנע מויכוחים מיותרים. בשעה שאדם מכיר בטעות שנעשתה, קשה לו מאד לקבל את האחריות, לשאת באשמה. בשעה זו כולם יכולים להטיל דופי אחד בשני ולהגיע לאב הזקן שסועים וקרועים. האסון שיכול להתרחש בשעה שהולכים בדרך עלול להיות קשה ומכאיב. לפעמים, צריך לדחות את הויכוח לזמנים טובים יותר.
במהלך החיים אנו נחשפים לויכוחים מסוגים שונים ויכוחים משפחתיים, ויכוחים קהילתיים, ויכוחים ציבוריים. פעמים, נדמה שויכוח מועיל שהוא לשם שמים. יוסף מלמד אותנו שגם מחלוקת שהיא לשם שמים ראויה שתיעשה בזמן ובמקום המתאים. אסור להתווכח בדרך יש להתווכח מתוך ישוב הדעת.
המאמר התפרסם בעלון "שבתון"