על איפוק ורגישות

אחת היכולות החשובות ביותר שאותן רוכש ילד קטן היא היכולת להתאפק. לדחות את הצרכים המידיים הדוחקים בו לטובת תכנית נכונה וטובה יותר בטווח הארוך.

גם בסיפור יוסף ואחיו תופס האיפוק מקום חשוב, אך בכיוון קצת שונה. פרשת מקץ הסתיימה בהצהרתו של יוסף כי בכוונתו להחזיק את בנימין כעבד ולשלוח את שאר אחיו אל אביהם. קשה לדעת מה הייתה תכניתו האמתית של יוסף: האם התכוון באמת להשאיר אצלו את בנימין ולהתנתק משאר אחיו אשר מכרוהו? האם הייתה לו תכנית מורכבת שבסופה היה אביו אמור לבוא ולהשתחוות לפניו בכדי להגשים את דברי החלום על השמש והירח הכורעים ומשתחווים ליוסף?

הפרשנים העלו השערות שונות, אך את האמת לעולם לא נוכל לדעת, משום שתכניתו של יוסף, תהא אשר תהא, התנפצה אל מול נאומו הארוך של יהודה, הפותח את פרשת ויגש. לאחר הנאום הארוך (שבעה-עשר פסוקים!) מספרת התורה:

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו".

מה היה בו, בנאומו של יהודה, ששבר את יוסף? התורה לא מספרת, וגם כאן נבוכו המפרשים. אך דבר אחד די-ברור: יוסף סטה מתכניתו לא מתוך חשיבה שקולה וקרה, אלא משום שלא יכול היה להתאפק. "נכמרו רחמיו ולא יכול להחזיק עצמו מלבכות" (רד"ק).

אם נעמיק יותר נראה שהאיפוק מהווה גם חלק חשוב מסיפור מכירת יוסף. בפרשת מקץ מבינים האחים שחטאו בכך שמכרו את אחיהם, אך הם בוחרים לתאר את חטאם באופן מיוחד:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

עיקר חטאם של האחים, לפחות בעיני עצמם, לא היה עצם המאבק נגד יוסף, שייתכן ונחשב בעיניהם כמאבק לגיטימי על הבכורה והמלוכה. אשמת האחים היא ביכולת שלהם להמשיך בתוכניותיהם ו"להתאפק", ללא כל התחשבות בתחנוניו של יוסף.

השורש "אפק" נדיר בתנ"ך, אך הוא מופיע במקום בולט נוסף: מגילת אסתר. על ההקבלה בין סיפורו של יוסף למגילת אסתר נכתב רבות, וכבר חז"ל עמדו על כך. גם במגילת אסתר מופיע האיפוק: "וימלא המן על מרדכי חמה, ויתאפק המן". המן, בדומה לאחי-יוסף, הוא בעל יכולת איפוק. הוא לא מגיב באופן אימפולסיבי אלא יושב עם אשתו ואוהביו וממשיך בתכניתו בצורה מסודרת, מה שמביא אותו אל אובדנו.

חלק מהמקומות המעטים הנוספים שבהם מופיע שורש זה בתנ"ך מתייחסים לקב"ה. למשל: "הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה' תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד". והמדרש שם בפיה של כנסת-ישראל תרעומת כביכול על הנהגת הקב"ה, תוך השוואה להתנהגותו של יוסף: "יוסף שהוא בשר ודם אף על פי שגמלוהו אחיו רעות, לא נקם מהם אלא כשבאו אחיו אצלו כבש רחמיו עליהם, שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק, אבל אתה לא כבשת רחמיך ממני".

מהי משמעותם של כל המקורות הללו?

אמנם בגרות עניינה יכולת איפוק ודחיית סיפוקים, אך אנושיות היא היכולת לא להתאפק. לדעת מתי העוצמה האמתית היא ביכולת לסטות מן התוכנית ולהיות קשובים לצעקה שבוקעת מן הבור. לדעת כהורים שהתגמשות עבור ילד שבוכה ומאוד רוצה משהו, איננה תמיד חולשה שלילית. לדעת כחברה שהיענות למצוקה ולכאב, גם שלא על פי הנהלים וההסדרים הקיימים, תורמת לחוסן החברתי ולא פוגעת בו. ולדעת כבני אדם, שאם יש קול שקורא בתוכנו, צריך לפעמים לעצור הכל ולהקשיב לו.