לגשת

בעקבות פרשת השבוע מנסה ד"ר משה מאיר לעמוד על פשרה של הסיטואציה בה ניגש יהודה אל יוסף

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 23/12/12 09:52 י בטבת התשעג

לגשת
יחצ, צילום: יחצ

הפרשה הקודמת, פרשת מקץ, הסתיימה בדרך ללא מוצא. יוסף שהכוח בידו, הכריע שהאחים ישובו לארץ כנען. בנימין ה'גנב' יישאר במצרים, והפילוג במשפחת יעקב יתחולל. בני שלוש האימהות יהיו למשפחה אחת ואולי בעתיד לעם, ואילו בני רחל יישארו במצריים ויבנו לעצמם עתיד נפרד. בנקודה זו שנראית כנקודת אל חזור, מכריע יהודה לעשות מעשה:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. (בראשית מ"ד י"ח)

בואו ונתבונן בתנועה שמבצע יהודה בגישתו אל יוסף, ננסה לעמוד על פשרה. נראה שהגישה מאוד טעונה, יש בה התגברות על החרדה. יש בה הכרעה להיכנס לסיטואציה שאמורה לשנות את המצב הנתון, היא פתוחה או להצלחה גדולה או לכישלון צורב. נראה שיהודה צועד כמה צעדים אל עבר יוסף, והפעולה מליאה בכל מנעד התחושות בתוספת נחישות לבצע אותה. התבוננות בעוד 'גישות' המתוארות בספר בראשית, מורה כי זו פחות או יותר הוראת הביטוי 'ויגש' לפחות בספר בראשית:

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. (בראשית י"ח כ"ג)

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.

וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'. (כ"ז כ"ב, כ"ז)

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. (כ"ט י')

אברהם צריך לאסוף את כל כוחותיו כדי לגשת ולומר לריבונו של עולם כי הוא לא עושה משפט. יעקב צריך לאסוף את כל כוחותיו כדי לגשת לאביו בתחפושת עשיו ולשקר לו. הוא יעקב צריך לאסוף את כל כוחותיו כדי לגול את האבן באהבתו לרחל. בכדי להנהיר את המיוחד שב'ויגש', נשווה אותו לשני אופנים אחרים של התמודדות עם מצבים קשים עד בלתי אפשריים להתגברות. סרן קירקגור הורה על ה'קפיצה'. רבי נחמן מברסלב הורה על 'מעבר'. שניהם כיוונו למקום בו נשבר הרצף, הרצף ההגיוני והרצף הרגשי. תהום נפערת בעולמו של אדם, היא מאיימת לבלוע אותו. רבי נחמן תיאר את החלל הפנוי הנפער, חלל שריבונו של עולם נעדר ממנו. מה עושים? איך מתמודדים עם הקושיות שמציאות שבורה שכזאת מקשה?

... על כן הם עוברים כל החכמות והקושיות והאפיקורסות הבא משם מחלל הפנוי... ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות, ועל כן בוודאי מזה האפיקורסות... צריך להיזהר יותר ויותר לברוח ולהימלט משם לבלי לעיין ולהביט בדבריהם... (ליקוטי מוהר"ן, ס"ד)

לעבור בלי להסתכל על התהום, בלי לחשוב על הקושיות, זו דרכו של רבי נחמן להתמודד עם מצבי קושי אלה. קירקגור בנאום ההלל שלו לאברהם, מתאר את מצב האבסורד בו הוא נתון. מצד אחד הבטחתו של ריבונו של עולם כי ביצחק יקרא לו זרע, ומצד שני הצו להעלות אותו לעולה. התבונה לא יכולה להכיל את הסתירה הזאת, אם יקריב לא תתממש ההבטחה. אבל אברהם קופץ אל מעבר לתבונה, שולח ידו מתוך אמונה שהבלתי אפשרי יתרחש: הוא גם יעלה את בנו לעולה, וגם יראה בו זרע של קיימא:

...אברהם האב הנערץ, השני לאבות האנושות, אתה אשר ראשון ידעת את הלהט העצום, את הביטוי הקדוש, הטהור והמצניע לכת של השיגעון הקדוש אותו העריצו הפאגאנים, סלח נא לאשר נושא שבחים לכבודך, אם אינו כדאי לכך... (קירקגור, חיל ורעדה, נאום הלל לאברהם)

קירקגור מסמן את השיגעון הקדוש המאפשר לקפוץ אל מעבר לאבסורד ולבצע את המעשה. רבי נחמן את התעצמות הנפש לעבור מעבר לתהום בלי להסתכל למטה כדי לא ליפול ולהתרסק. ויהודה?

דרכו של יהודה שונה. ללא שיגעון, ללא התגברות עוצמת עיניים, בשקט, בפשטות, באצילות, הוא ניגש. אין בו את העוצמה האלימה המתנתקת, אין בו את האכסטזה, יש בו נחישות עצורה הפותחת עצמה אל המעשה ואל תולדותיו שאינן ידועות מראש. כל הווייתו מקופלת בתנועה, בצעד הקטן ובו אצורה עוצמתו - כאן שורשי המלכות העתידים להתגלות בצאצאי צאצאיו.

החיים מציבים בפנינו אתגרים הנדמים בלתי אפשריים. יש החושבים שעם אתגרים כאלה אפשר להתמודד רק אם 'דופקים את הראש' המהסס, קופצים למים, לא מתסכלים על התהום שהם פוערים. יהודה לעומתם מתווה לנו דרך אחרת, שקולה, מתונה, אמיצה: ויגש.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן