כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים

(ח) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו בכר יעקב ראובן: (ט) ובני ראובן חנוך ופלוא וחצרון וכרמי: (י) ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית: (יא) ובני לוי גרשון קהת ומררי: (יב) ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול: (יג) ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון: (יד) ובני זבולן סרד ואלון ויחלאל: (טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש: (טז) ובני גד צפיון וחגי שוני ואצבן ערי וארודי ואראלי: (יז) ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתם ובני בריעה חבר ומלכיאל: (יח) אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו ותלד את אלה ליעקב שש עשרה נפש: (יט) בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימן: (כ) ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן אן את מנשה ואת אפרים: (כא) ובני בנימן בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד: (כב) אלה בני רחל אשר ילד ליעקב כל נפש ארבעה עשר: (כג) ובני דן חשים: (כד) ובני נפתלי יחצאל וגוני ויצר ושלם: (כה) אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו ותלד את אלה ליעקב כל נפש שבעה: (כו) כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש: (כז) ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים:

(בראשית פרק מו)

במנינם של בני יעקב הבאים מצרימה יש בעיה: הסך הכולל הוא שבעים, אך כאשר מונים את כל הנפשות יש ששים ותשע נפשות בלבד.

ביחס לבעיה זו כותב ראב"ע:

יש אומר, כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון, כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש והם שלשים ושתים.

ראב"ע מצטט את אחד המפרשים שביאר, שאכן היו ששים ותשע נפשות, אך המספר עוגל לשבעים שהוא מספר עגול. אך, לדעת ראב"ע, ביאור זה מוטעה כיון שהבעיה האמיתית אינה ביחס שבין שבעים לששים ותשע, אלא ביחס שבין המספר הכולל של בני לאה שהוא שלשים ושלש, לבין הפרטים שהם שלושים ושתים נפשות, וכאן לא שייך לעגל.

ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות, גם זה תמה, למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת ק"ל שנה? ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים? ולא די לנו זה הצער, עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה, יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה, וכי אחיה חי כך וכך שנים. דרך אגדה או דברי יחיד.

פתרון דרשני הציעו חז"ל לבעיית המניין של בני לאה, והובאו הדברים ברש"י על אתר:

שלשים ושלש - ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.

הרשימה המפורטת של בני לאה הכוללת שלושים ושתים נפשות מתייחסת, לדעת חז"ל, לזמן שלפני כניסתם למצרים, ולכן אינה כוללת את יוכבד בת לוי שנולדה בין החומות. לעומת זאת המספר הכולל של בני לאה - שלושים ושלוש - כולל גם את יוכבד.

ראב"ע מתנגד לדרש זה כיון שלדעתו (גם במקומות אחרים), התורה מעוניינת לפרסם ניסים, ולכן אם אינה כותבת דבר אודות נס, הוכחה יש בדבר שנס זה לא היה ולא נברא.

מהו הנס שהיה ראוי להכתב ולא נכתב?

לדעת חז"ל מושב בני ישראל במצרים מירידת יעקב ומשפחתו ועד יציאת מצרים הוא מאתיים ועשר שנים. משה רבינו, בנה של יוכבד, היה כבן שמונים בעת היציאה ממצרים ("ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה" - שמות ז, ז). אם כן, יוכבד שנולדה, לדעת חז"ל, בעת ירידת יעקב ומשפחתו למצרים, היתה בעת לדתה את משה בת מאה ושלושים שנה. נמצא, שהנס שנעשה לה גדול יותר מן הנס שנעשה לשרה, שילדה את יצחק והיא בת תשעים שנה, ומה טעם נזכר הנס שאירע לשרה ולא נזכר הנס שאירע ליוכבד?

אלא ודאי - טוען ראב"ע - אי אפשר לקבל את דברי חז"ל בעניין זה. כאמור, טענתו זו של ראב"ע מבוססת על דעתו, שאם אירע נס, התורה מעוניינת לפרסמו.

כמו לא די בדרש תמוה זה - טוען ראב"ע - הוסיפו הפייטנים תמיהה על תמיהה. בפיוטי שמחת תורה, בה קוראים על מיתתו של משה, פייטו הפייטנים: "יוכבד אמי אחרַי התנחמי". נמצא, שיוכבד היתה חיה גם בעת פטירת בנה משה. כיון שמשה חי מאה ועשרים שנה, וכאמור, על פי דרשתם של חז"ל, הוא נולד בעת שאמו היתה בת מאה ושלושים שנה, יוצא שיוכבד היתה בעת פטירתו של בנה משה, בת מאתיים וחמישים שנה.

אמנם לגבי אחיה השילוני מובא במסכת בבא בתרא דף קכא עמוד ב:

תנו רבנן, שבעה קפלו את כל העולם כולו: מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים.

לפי זה, אחיה השילוני חי מעל חמש מאות שנה, ואם כן, יתכן לומר שיוכבד חיה "רק" מאתיים וחמישים שנה.

אולם, ראב"ע אינו מקבל דרש זה לגבי אחיה השילוני, וטוען שהוא "דרך אגדה או דברי יחיד", ולכן אין להביא ממנו ראיה.

והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחל, כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש, והראיה ע"ז שאמר בתחלה יעקב ובניו.

הפתרון שמציע ראב"ע לבעיית המניין היא, שבפירוט בני לאה יש שלושים ושתיים נפשות, אך בסכום הכולל - שלושים ושלוש - כלול גם יעקב, והוא משלים את החשבון. ראיה לפתרון זה ניתן ללמוד מפסוק ח הפותח פרשיה זו: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו". נמצא, שיעקב נכלל בחשבון השבעים עם בניו.

ואם יטען טוען ויאמר, כי הנה כתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א, ה), דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים, כאשר אמר אשר ילד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים. האחד שאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (ברא' מו ח), והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (ברא' מו כז), ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים, כי שם היו ושם נולדו, וכתוב אחריו, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י, כב), ואלה שניהם לא ירדו, ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון, כי נפש יש לו והוא העיקר.

אמנם ניתן לכאורה לטעון שמהפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" משמע שהשבעים נפש אינם כוללים את יעקב שהרי כתוב "יוצאי ירך יעקב" וברור שהוא אינו בכלל.

אלא, טוען ראב"ע, דרכה של תורה לכלול קבוצה בהגדרה אחת, למרות שאחד או שניים ממרכיבי הקבוצה אינו מתאים להגדרה. לכן, אפשר לומר ש"יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", למרות שיעקב הנמנה בכלל השבעים אינו מתאים להגדרה "יוצאי ירך יעקב".

שלוש ראיות כותב ראב"ע לעקרון זה, הראשונה מפרשת וישלח, והשתיים הנוספות מפרשתנו פרשת ויגש.

בפרשת וישלח (פרק לה) נמנים שנים עשר בני יעקב, ובסוף הרשימה כתוב: "אלה בני יעקב אשר יֻלד לו בפדן ארם" (פסוק כו). אמנם, ברשימה זו מופיע גם בנימין שנולד בדרך אפרתה ולא בפדן ארם. אך כבר כתב שם ראב"ע:

(כו) אשר יולד לו בפדן ארם - עשתי עשר נולדו לו שם, כי בנימין נולד בארץ כנען, והכתוב כתב על הרוב, ורבים אראה לך עוד כמוהו.

ושתי הראיות שבפרשתנו פרשת ויגש:

א. בפסוק ח, הפותח את הפרשיה שאנו עוסקים בה, כתוב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו". וברור שלא ניתן להבין ש"יעקב ובניו" נכללים ב"בני ישראל", אלא הכתוב הלך אחר הרוב, דהיינו שהתייחס רק ל"בניו".

ב. בפסוק כז, החותם את הפרשיה שאנו עוסקים בה, כתוב: "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים". בשבעים נפש אלו כלולים גם מנשה ואפרים בני יוסף כמפורש בתחילת הפסוק: "ובני יוסף אשר יֻלד לו במצרים נפש שנים". כיון שמנשה ואפרים לא באו למצרים אלא הצטרפו ל"בית יעקב" לאחר שהגיעה המשפחה למצרים, ברור שהביטוי "הבאה מצרימה" מתייחס לרובו של "בית יעקב".

כעין ראיה זו האחרונה ניתן ללמוד גם מהפסוק בפרשת עקב "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה", וברור שהכוונה לכלול את מנשה ואפרים בכלל השבעים (כמפורש בפרשתנו), אף על פי שמנשה ואפרים לא ירדו מצרימה, אלא נולדו וחיו שם.

אכן, לא לחינם הוסיף ראב"ע את הפסוק מפרשת עקב, שלכאורה הוא זהה לראיה מפרשת ויגש. אמנם בענין מנשה ואפרים הוא זהה, אך בפסוק זה יש גם ראיה לעיקר שיטתו של ראב"ע בענין הבעיה שבמנין בפרשתנו. מהביטוי "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה", שנאמר לישראל לאחר כמאתיים וחמישים שנה, ניתן ללמוד שיעקב הוא בכלל השבעים, שאם לא כן יקשה מדוע לא הוזכר יעקב בין "אבותיך" שירדו למצרים. אלא ברור ש"בשבעים נפש" כלול גם יעקב "כי נפש יש לו", ואם כן גם בפרשתנו נכלל יעקב במנין שבעים.

בשולי הדברים נוסיף, שבדוגמה זו ניתן גם לראות את מהלך הצגת הדברים בביאור ראב"ע, שחתם את הראיות בחזרה לעיקר טיעונו. והדברים נאים ובהירים. ומעניין מה שכתב בענייננו רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה (בראשית מו, כז (מהדורת ויזנברג, עמ' קעח)): "... ודעת בן עזרא ז"ל ב(זה)... הוא הכי נכון שבפירושים וסיוע לו מאמר הקרא... ופירוש ר' אברם בן עזרא ז"ל הנכון שבפירושים כולם [ו]הקרוב שבהם וסיוע לו מקרא ערוך... ".