(נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: (נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: (נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:
(פרק מא)
כתוב בגמרא (תענית יא, א):
אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר: 'וליוסף יֻלַּד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב'.
בשנים של רעב "צריך אדם לנהוג צער בעצמו" (רש"י שם), ולפיכך אסור לו לשמש מיטתו. דין זה נלמד מיוסף שהתורה מדגישה לגביו: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב"; בניו נולדו לו לפני הרעב ולא בשנות הרעב, מכאן שאסור לשמש מיטתו בשני רעב.
אמנם, הגמרא מסייגת דין זה:
תנא: חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.
"חסוכי בנים", כלומר "חסירי בנים... שלא קיימו פריה ורביה" (רש"י שם) מותרים לשמש מיטותיהן בשני רעב.
דין זה נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תעניות ג, ח):
... וכל מי שקיים מצות פריה ורביה אסור לו לשמש מטתו בשני רעבון...
אבל התוספות שם הקשו:
ואם תאמר: הרי יוכבד נולדה בין החומות, ואותו העת עת רעב היה ועל כרחך שימשו מטותיהן בשני רעבון.
ביחס לפסוק "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי"(שמות ב, א) מובא בגמרא (סוטה יב, א):
א"ר חמא בר' חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר: 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים', לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.
מכיון שיוכבד נולדה בין החומות בירידת יעקב וביתו מצרימה, וירידה זו היתה לאחר שנתים רעב (ראה בראשית מה, ו), נמצאנו למדים שלוי אביה של יוכבד שימש מיטתו בשני רעב.
מתרצים התוספות:
ויש לומר דלכולי עלמא לא הוי אסור, אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות, ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו.
תירוצם של התוספות (שהוא בניגוד לפסקו של הרמב"ם) הוא, שאין איסור לשמש מיטתו בשני רעב, אלא שמדת חסידות היא "למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות"; יוסף אכן לא שימש כפי שהעידה עליו התורה, אבל שאר בני אדם - ובכללם לוי - שימשו.
אמנם, אור החיים הקדוש מבין את דרשתו של ריש לקיש במסכת תענית אחרת, וכך הוא כותב:
בטרם תבוא שנת וגו' - במסכת תענית דרשו ז"ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה, ואמרו שם בש"ס בפירוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב, ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קודם אפרים ומנשה וכפי הדין אפילו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין.
אור החיים הקדוש מעיר, שמהגמרא שהתירה בפירוש למי שלא קיים מצות פריה ורביה לשמש מיטתו בשני רעב, לא ברור מדוע לא שימש יוסף מיטתו בשני רעב, שהרי לא היו לו בנים קודם מנשה ואפרים. אלא, אומר אור החיים הקדוש, הביטוי "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" לא בא ללמד על יוסף עצמו, שהרי היה מותר לו לשמש גם בשני רעב כאמור, אלא שאם ביטוי זה "אינו ענין ליוסף שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה", הרי הוא ענין לשאר בני אדם שכבר קיימו מצות פריה ורביה. התורה ציינה את הביטוי "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" לא כדי ללמד על יוסף אלא להורות לדורות הבאים.
לאור זאת ממשיך אור החיים הקדוש:
ומעתה לא קשה מה שהקשו התוספות שם מיוכבד שנולדה בין החומות, ששימש לוי בשני רעב כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמידת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה. ואין נראין דבריהם לא במה שאמרו מדת חסידות, כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד, העידה עליו התורה: 'לאיש חסידך', כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר, הענפים יגידו על השורש. וקושית התוספות אינה קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין, ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה.
אור החיים הקדוש מתנגד לתירוצם של התוספות, שאין איסור לשמש מיטתו בשני רעב אלא מידת חסידות היא, משני טעמים:
א. "כי מכתוב דרשו לה" - הלימוד שלמדו מבוסס על פסוק, ואם כן הוא מורה את שורת הדין ולא מידת חסידות.
ב. מתירוצם של התוספות עולה שלוי לא היה חסיד ולכן שימש מיטתו. אבל בברכתו של משה כתוב (דברים לג, ח): "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה", ואם כן "העידה עליו התורה... כי הוא היה חסיד שבשבטים", ואיך ניתן לומר שלא נהג בחסידות.
אמנם, מוסיף אור החיים הקדוש, עדות זו שהעידה עליו התורה לא נאמרה כלפי האיש לוי אלא כלפי שבט לוי דהיינו זרעו של לוי; אך "הענפים יגידו על השורש", העובדה ששבטו של לוי ("הענפים") מצטיין בחסידות, יש בה כדי ללמד על מידת חסידותו של לוי אבי השבט ("השורש").
אלא, אומר אור החיים הקדוש, דרשתו של ריש לקיש לא נאמרה ביחס למי שלא קיים מצות פריה ורביה (וגם יוסף עצמו היה מותר לשמש מיטתו בשני הרעב); ומכיון שההלכה היא כבית הלל (יבמות סא, ב) שקיום מצות פריה ורביה הוא בהולדת זכר ונקבה (ראה רמב"ם הלכות אישות טו, ד: "כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה, שנ' 'זכר ונקבה בראם'"), ולוי לא היתה לו עדיין בת, לפיכך היה מותר לשמש מיטתו גם בשני רעב.
בשולי הדברים נוסיף, שלמרבה ההפתעה מהלך דומה מאד לזה של אור החיים הקדוש מצוי גם בפירוש 'גבורת ארי' למסכת תענית, שנתחבר על ידי רבי אריה ליב גינצבורג (בעל 'שאגת אריה') אשר חי באותה תקופה ממש בליטא (אור החיים הקדוש נולד במרוקו ועלה לארץ ישראל). נעתיק את עיקר דבריו:
אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד וגו'. ואף על גב דחשוכי בנים מותרים לשמש כדמסיק אם כן לא צריך קרא לומר שנולדו לו קודם שני הרעב דאפילו נולדו בשני הרעב נמי לית לן בה כיון דלא היו לו בנים קודם לכן. דיש לומר דהני מילי באין לו כלל אבל אם יש לו אפילו אחד אסור לשמש מטתו בשני הרעבון משום הכי קאמר קרא שנולדו שניהם קודם הרעב דאילו בשני הרעב כיון שנולד לו אחד שוב היה אסור לשמש. מיהו קשה לי כיון דקיימא לן כבית הלל דאמרי בפרק ו' דיבמות (דף ס"א) דאין מקיים פריה ורביה אלא אם יש לו זכר ונקיבה וכיון דחשוכי בנים מותרים לשמש משום מצוה דפריה ורביה הוא הדין נמי אפילו יש לו בנים כל כמה דלית ליה זכר ונקיבה מותר לשמש כיון דעדיין לא קיים פריה ורביה. ואם כן מאי איריא דקאמר קרא שנולדו לו קודם הרעב הא אפילו בשני הרעב ואף אחר שנולדו לו השני בנים היה מותר לשמש כיון שעדיין לא היה לו בת ולא קיים פריה ורביה עדיין... לכן נראה לי דודאי יוסף היה מותר לו לשמש בשני רעבון כיון דלא היה לו עדיין בת ולא קיים פריה ורביה והא דאמר קרא בטרם תבוא שנת הרעב לאו ללמוד על עצמו של יוסף אתא, לומר דבשנת הרעב היה אסור לו לשמש, דליתא דלדידיה גופה היה מותר כיון דאכתי לא קיים פריה ורביה אלא קרא יתירה בעלמא הוא ללמוד על אחרים שכבר קיימו פריה ורביה אתא לאסור לשמש בשני רעבון... ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוספות מיוכבד שנולדה בין החומות בשני הרעב ודחקו לומר מתוך זה דליכא איסורא לשמש בשני הרעבון אלא מדת חסידות בעלמא. ודברים תמוהים הן הא ריש לקיש אמר אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון אלמא איסורא נמי איכא ולא מדת חסידות לחוד. ועוד כיון דנפקא ליה מקרא ליכא למימר דמשום מדת חסידות הוא דאיכא. והרבה תירוצים אמרו המפרשים על קושיית התוס' ואין ממש בכולן. אבל למאי דפירשתי ניחא דודאי בין יוסף בין לוי כיון שלא היה להם עדיין בת ולא קיימו פריה ורביה מותרין היו לשמש. וקרא יתירא דבטרם תבוא שנת הרעב ללמד על אחרים שקיימו פריה ורביה כבר הוא דקאתו.