אנחנו בני אב זקן אחד כולנו. כל הגייקובסאנס שכאן בבורו פארק, ברוקלין. במנהטן ובקווינס אולי בכל ניו יורק. אפילו אלו של מונסי ולייקווד. גם הגקסונים. כולם מאותו יעקב הזקן. ואם אתה לא מאמין אפשר לקחת מעבורת ל"אליס איילנד" ולהסתכל ברשימות. תראה שם איך הכל התחיל מאיש אחד.
אני אספר לך את הסיפור כמו שאבא שלי סיפר לי. כמו שאבא שלו סיפר לו. יכול להיות שיש גם סיפורים אחרים. אולי הדוד גו סיפר לילדים שלו סיפורים אחרים. אני אספר לך את הסיפור שמספרים אצלנו, הצאצאים של יהודה.
הם היו שנים עשר אחים אבל אחד נעלם עוד כשהיה קטן. אני לא בדיוק יודע מה קרה שם אבל אני זוכר שהאחים לא אהבו אותו ואיכשהו הם היו קצת אשמים בזה שהוא נעלם. לא הצלחתי לברר בדיוק כי הם כולם אומרים שזאת הצוואה של אנקל גו: "אל תדברו על זה. אל תתעסקו בזה. מה שהיה היה. אתם התכוונתם לרע א-הים חשב טוב. הכל התהפך לטובה. לא צריך להאשים אף אחד.
אל תירגזו בדרך."
איש חכם מאוד היה אנקל גו. הכיר את המשפחה שלו. כי אם היינו ממשיכים להתעסק בסיפור הזה אני די בטוח שזה היה מרסק לנו את המשפחה.
בכול אופן, גו נעלם ויותר מעשרים שנה הם כולם שם היו בטוחים שהוא מת. ופתאום גילינו שהוא חי. זה סיפור די מוזר. האחים ירדו ראשונים. ענייני פרנסה כמו כולם. לא התכוונו להישאר, חס וחלילה. רק להתפרנס בכבוד. לחסוך קצת למשפחה ולחזור. רק ששם הם הסתבכו עם איזה פקיד גבוה. מיסטר גו. הסתבכו והסתבכו עד שהדוד יהודה ביקש פגישה אישית התחילו לדבר ופתאום מה מסתבר? גו זה יוסלה הקטן. זה שנעלם בגיל שבע עשרה. ממש " SOAP OPERA" אני אומר לך. בכו כולם מרוב התרגשות. וגו אמר להם תשכחו מקשיי פרנסה. אני כאן איש חשוב ועל פי יישק דבר. אני מסדר לכם גובים ואני רוצה שתביאו גם את אבא. כי שמה בארץ המצב רע עכשיו וזה לא מקום טוב להישאר בו. גו סידר להם עגלות ספיישל להביא את אבא יעקב ואת כל המשפחה לכאן.
החברה מיהרו ועלו ארצה לבשר את הבשורות הטובות לאבא יעקב. אבל אתה יודע איך זה אצל זקנים וחלושי כח, ובמיוחד אצלו שגם ככה לא היו לא חיים קלים בכלל, כשבאה להם שמחה ככה פתאום הלב מתרחב ונפתח והחום יוצא ומתפזר והלב מתקרר. טוב אני לא ממש מבין ברפואה. אבל איך שהוא שמע "יוסלה חי",הנשימה שלו פסקה. ופסקה תנועת הלב והזקן נפל כמו מת. והרבה זמן היה שוכב ככה בגלל שלא האמין להם והאחים היו צריכים לחזור ולצעוק לו: "יוסף חי. יוסף חי." ולספר שוב ושוב כל מה שהיה. עד שהנשימה שלו חזרה ושוב היה חי. ואיך שחי אמר: "אני נוסע לראות אותו."
אבל אחר כך פתאום כבר לא היה בטוח. איך אני אסביר לך את זה? אתה גדלת כאן אז לא תבין אבל סבא יעקב הוא היה מה שנקרא ציוני. הסבא שלו היה "פּיוֹניר" מה שקוראים חלוץ. הוא הגיע לישראל ובנה שם הכל מאפס. ואבא שלו, יצחק, הוא כבר נולד שם. ואף פעם לא יצא משם. וככה גם אבא שלו חינך אותו. לא יוצאים מהארץ. לא בשביל אישה ולא בשביל פרנסה. הוא אפילו דאג שהאישה תבוא אליו לארץ. אז פתאום כשיעקב הבין שבשביל לראות את יוסלה הבן האהוב שלו הוא צריך לצאת מהארץ, הוא הלך לבקש רשות מאבא יצחק . רק שבאותו זמן יצחק כבר נפטר. אז הוא הלך להתפלל. והאחים מספרים שבאותו לילה בא אליו בחלום נשמת אביו זכר צדיק לברכה ואמר לו: "הקב"ה ישמור עליך. סע לשלום והקב"ה ירד איתך וגם יעלה אותך משם ויוסף יהיה שם לידך בסוף."
וככה הם באו לכאן. שבעים נפש. אני כבר נולדתי כאן. פעם נסענו לאליס איילנד וראינו את כל השמות.
אלה שמות בני ישראל הבאים. ברור שאנחנו זוכרים את הארץ. כל שבת אנחנו מזמרים מזימרת הארץ. מנגינות עצובות של געגועים ודבקות.
אז מה שאלת? איך מתחילה גלות? אולי כשמפסיקים להגיד "ירד אחיכם" "עלינו אל עבדך, אבי" "עלו אל אבי" "רדה מצריימה" ובמקום לשחק את המשחק הזה של עליה וירידה אומרים אלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה.
לא אנחנו לא קוראים לעצמנו יורדים. אנחנו מעדיפים מהגרים. ואטוטו כשהרעב יגמר, כשיהיה טוב יותר כשהילדים יגמרו את הקולג כשכבר לא נצטרך לעשות מילואים אנחנו חוזרים. בטח שחוזרים אנחנו כל הזמן על המזוודות .
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:
"הם נוסעים בעקבות החום,
הם נוסעים בעקבות מכתב,
הם בורחים מאימת בצורת או רעב.
הם בורחים משנאת חנם,
לפעמים מגרשים אותם.
הם חושבים, מה שאין לי פה
יהיה לי שם."
(מהגרים/חווה אלברשטיין)