סוף מסע

רגע לפני שמתחיל הסבב החדש של קריאת התורה, משה מאיר מסכם את הקריאה בתורה, ומנסה לסגור כמה מעגלים מהפרשיות הקודמות

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 08/10/12 18:28 כב בתשרי התשעג

סוף מסע
יחצ, צילום: יחצ

פרשת 'וזאת התורה' מהווה את סיומה של התורה שבכתב. בואו ונתבונן בה במבט 'סטרוקטוראלי' (צורני), כסיום היצירה השלימה - התורה. מבט שכזה יחשוף כמה אפשרויות פרשניות (אפשרויות ולא וודאויות), לראות סגירת מעגלים שהחלו מבראשית, צעדו במסע הארוך דרך חמשת החומשים, ומגיעים עתה לסיומם. בדרך הילוכנו יש כאן הצעה לעומתית, המנוגדת לרואים את התורה מגילות מגילות, ובמיוחד את ספר דברים כספר אחר השונה מארבעת החומשים הקודמים לו. עמדה 'מגילתית' מופיעה הן בין חכמי המחקר והן בין חכמינו שהבחינו בין דברים ליתר החומשים, ובין שמונת פסוקי הסיום לקודמים להם. הצעתי איננה עסוקה בשאלה מי חיבר את ספר דברים ואת פסוקי הסיום שלו (שאלה שהעסיקה את חכמים), אלא בשאלה הצורנית של היחס בין הסיום לבין הפתיחה ובינם לבין גוף התורה.

התורה מסיימת בברכה. זאת עובדה ספרותית, ויש יאמרו כי היא עובדה פשוטה וברורה, שהרי פעולתו הכמעט אחרונה של משה היתה לברך את עם ישראל. המבט הצורני מתבונן בעובדה הזאת באופן אחר. בתורה ישנן שלוש מחלקות: תורה (הנחלקת על ידי חכמים ל'הלכה' ו'אגדה'), שירה וברכה. כל אחת מהמחלקות הללו מופיעה לסירוגין במשך חמשת החומשים, יש כמה וכמה אסופות של תורה כמה וכמה שירות וכמה ברכות. מנקודת מבט זאת סיומה של התורה בפרשה הקודמת מורה על מעבר מתורה לשירה (האזינו), ומשירה לברכה. מה ההבדל המושגי בין שלוש המחלקות? תורה (וכן סיפור או 'אגדה') היא אידיאה האמורה ללוות את החיים העכורים, להיות להם למגדלור המסמן את המטרה. השירה היא התפרצות והתגלות נפשו של המשורר. ברכה מרוכזת במבורך. רבי נחמן מברסלב הורה כי את התורות שלו צריך להפוך לתפילות. חמשת החומשים מורים על דרך בה הופכת התורה לשירה והשירה לברכה. ממערכת מופשטת המסמנת את המציאות הראויה ושמה בסוגריים את האנשים המסוימים הנקראים לממשה, הופכת התורה לוידוי שירי של ריבונו של עולם ושל שליחו משה המגלים את בית היוצר של התורה בחושפם את נפשם בשיר. היעד הסופי הוא הברכה בה מופיעים אנשים ושבטים מסוימים אותם רואה התורה, מכירה באופיים המיוחד ומסמנת להם את היעד המבורך לקיומם.

המבט הצורני מתעלם מההבדל בין ברכות בראשית שנאמרו על ידי יעקב לבניו, ובין ברכות דברים הנאמרות על ידי משה לעמו ולשבטיו. המבט הצורני מבליט את המכנה המשותף, השירי, וכך חושף התפתחות בין מערך הברכות שבבראשית לזה שבפרשתנו. ברכות יעקב אומנם כונו 'ברכות' (בסופן ולא בתחילתן), אך למעשה הכילו גם ברכות וגם קללות:

(ראובן) פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

אצל משה ישנן רק ברכות, גם השבטים ה'מקוללים' זוכים לברכות שלימות:

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל-יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן-יְקוּמוּן.

הדגשים 'יחי... ואל ימות' ו'ברך ה'... תרצה' נשמעים לאוזני ממש כהפצרה באלוהים שיתקן את הברכות הקודמות וימתיקן. על פי המבט הצורני, מסמנת לנו כאן התורה מסלול התפתחות של האדם וקוראת לנו לצעוד בו: בראשית הדרך התגלות הרגש כוללת את כל הרגשות, טובים ורעים. מי שלא יבטא את הכעס יהיה - כמו שמורים חכמי הנפש - מן המדחיקים שסופם חולי והתפרצות חמורה יותר. עם התפתחות האדם הוא מגיע לבגרות בשלה המאפשרת לו לברך בכל לב ולהניח בצד את הכעסים.

יתרה מזו. פרשת בראשית כוללת את החטא העמום של אכילה מעץ הדעת טוב ורע. כשאכלו האיש והאישה מפרי העץ, נפקחו עיניהם והם ידעו טוב ורע. למרות קושייתו של הרמב"ם, ברור שעל פי פשוטו של מקרא מדובר בדבר רע שקרה וגרר את הגירוש מגן עדן. מבחינה צורנית (המתעלמת מההקשר והמובן של כל פסוק ופסוק ומתבוננת בפרשה כמו בתצלום אוויר), בפרשה שלנו מופיעים שני ביטויים הפכיים לחטא האכילה מהעץ ותולדותיו:

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

לעומת הדעת שבמילון של התורה היא שלילית ומרחיקה מגן העדן, מופיעה אידיאה אחרת שהיא החיובית:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה.

אינני יודע לומר מה בדיוק ההבדל בין הדעת הרעה לחכמה הטובה, ברור שיש כאן שיקוף לדו הפרצופין של האינטלקט. הוא יכול להוות את הברכה הגדולה ביותר לאדם, והוא יכול להוות את הקללה המרחיקה אותו מחיבור לחיים ולמציאות. גם כאן מסמנת התורה מסע התפתחות, מנפילה אל האינטלקט הרע אל צמיחה והגעה לחכמה הטובה והמאירה.

ועוד: התורה מתחילה את סיפורה שבבראשית, בחרדת האדם מפני הדיבור עם אלוהים:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

גם משה מתחיל את דרכו בבריחה מפני הדיבור עם אלוהים:

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.

משה מסתיר את פניו, וגם ריבונו של עולם מסתיר את פניו:

וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל-הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל... (שמות ל"ג)

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ... (שם)

האם מדבר אלוהים עם משה פנים אל פנים, או שאי אפשר לדבר אליו כך? האם אפשר לדבר פנים אל פנים בלי לראות את הפנים? נראה כי הפסוקים הולכים רצוא ושוב, במבט צורני כולל יש כאן תהליך מתפתח ששיאו וסיומו בסוף פרשת וזאת הברכה:

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים.

על פי מסורת האגדה, התהליך חריף יותר. חכמים דרשו שאדם הראשון היה אנדרוגינוס, גם זכר וגם נקבה. על פי דרשה אחרת היו לו דו פרצופין, כלומר שתי דמויות של גבר ושל אישה המחוברות זו לזו. החיבור היה גב אל גב, וריבונו של עולם הפרידם והשלים את הגב של כל אחד מהם. על פי ציור זה התחיל האדם את מסעו גב אל גב, וסיימו בסוף התורה - פנים אל פנים.

העמידה גב אל גב היא עמדת התגוננות, בפני כל תוקף שיבוא. יש כאן צמד שפועל, אבל החיבור בין השניים הוא חלקי. העמידה פנים אל פנים חשופה, הן ביחס לאחרים והן ביחס לשניים העומדים כך. יש המתקשים לעמוד פנים אל פנים, להסתכל לאחר בעיניים. התורה מתגלה כאן כמסע המוביל את האדם ליכולת קשר קרובה, בינו לבין אלוהים ובינו לבין בן או בת זוגו.

התורה היא מסע של עבודה קשה, עבודת אלוהים ועבודת האדם, מסע מצרף, תכליתו נעוצה בהכרה שבראשיתו: 'לא טוב היות האדם לבדו'. זה לא ברור מאליו, אפשר גם לחשוב אחרת. זאת הכרעת התורה שכמובן יש לה גם מחירים. זאת החכמה במיטבה, 'והאדם ידע את חווה אשתו'. זאת הברכה במיטבה, ראיית האחר והשפעת טוב עליו. דומני כי לו היה הגר שביקש משמאי ומהלל ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת היה מבקש ממני בקשה זו, תשובתי היתה - 'לא טוב היות האדם לבדו. זאת כל התורה כולה. ואידך - פירושה היא, לך ולמד...'

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן