פרשה זו מצויים בה דברי משה האחרונים, ברכה לשבטים וברכה לעם כולו, ומתוארת בה מותו של משה וקבורתו. בתחילת פרשתנו ניתן למשה תואר אשר לא הוזכר בתורה כולה: (לג א) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו.
יש מפרשים, כי התואר "איש האלהים" ניתן לו כאן להודיעך שברכה זאת נבואה הייתה ולא דברי פיו אשר מלבו אמרם. וכן דעת ר' אברהם אבן עזרא (להודיעך כי בנבואה ברך אותם").
ויש הסוברים להיפך: דווקא מפני שברכה זו כולה שלו היא, לכן יש להדגיש מי הוא המברך ומפי מי מתברך ישראל כאן, מפי משה "איש האלהים" . שונה ברכה זו מברכת האזינו באשר היא נאמרה למשה, ככול התורה כולה, ואילו ברכת משה ברכת הפרידה של הרועה הנאמן היא הנפרד מעמו בדברים היוצאים מלבו, וזו דעת ר' שמשון רפאל הירש.
אולם הנצי"ב מוולוזין בעל "העמק דבר" מסביר את פלא מתן התואר "איש האלהים" למשה רבינו בכך שהוא ניתן רק כאן, לפני מותו: דמשום שהיה סמוך למותו על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת- יה, אשר האיר בימי חייו, וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט (דועך), מכול מקום לפני רגע אחרון האש נאחזות ביסוד האש והוא מתלקח בכוח- כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ובעת היכנסו להיאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו... וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.
ואולם לאחר שסיים את פעולתו האחרונה לפני מותו, ברכתו את עמו, שוב אין הוא נקרא אלא בתואר שבו כינהו ה' עצמו בהוכיחו את מרים ואהרן שניסו לדבר בו סרה ולהידמות אליו. שם קראו: "משה עבדי" - והיא בוודאי המעלה אשר אין למעלה הימנה, וכן יכנהו הכתוב בפרקה האחרון של התורה: (לד ה) וימת שם משה עבד ה'.
וזה תוארו אשר ניתן לו אחר כך גם בספר יהושע ובו יפתח ה' דבריו הראשונים ליהושע ממלא מקומו והממשיך בתפקידו: (יהושע א ב) משה עבדי מת .
כבר דיברנו בעיוננו לפרשת וילך עד כמה הרבו חז"ל לשום בפי משה תפילו ותחנונים לפני מותו, ועד כמה רבו דברי אגדות ומדרשים המתארים את התעצמותו ומאבקו עם קונו על גזירת "הן קרבו ימיך למות".
נתבונן בעוד מדרש אחד בנושא זה והוא מדברים רבה יא, ח: בשעה שהגיעו ימי משה ליפטר מן העולם אמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים לא, יד): "הן קרבו ימיך למות". אמר לפניו : ריבונו של עולם, לאחר כול היגיעה הזו אתה אומר לי: "הן קרבו ימיך למות"? (תהלים קיח, יז): "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה". אמר לו הקדוש ברוך הוא: : אי אתה יכול- (קהלת יב, יג ): "כי זה כל האדם" אמר משה: ריבונו של עולם, דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, שאכנס (לארץ ישראל)- וייבקעו כול השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך, מניין? שנאמר (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת "אין עוד", אף אני אומר (לד, י- יב): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות...ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
כאן אין משה מבקש לראות את הארץ, להוליך את ישראל. להילחם מלחמותיהם: כאן נאמרה בבירור תכלית הבקשה להארכת ימים: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה", ואם לא ניתן לו דבר זה- יבוא הנס הגדול האחרון, אשר יפקח עיני הרואים בבת אחת ויראו "שאין זולתך".
לאמר: יודע משה כי גם אם ראו או שמעו על מכות מצרים, על יציאת מצרים, על ניסים על ים סוף, על ניסים במדבר ארבעים שנה, מן ושלו, עמוד אש וענן, ועל הכול- מעמד הר סיני, ידע משה לאחר הכול: (לא כט) כי ידעתי, אחרי מותי כי- השחת תשחיתון וסרתם מן - הדרך --------
ומהי בקשתו? יבוא הנס האחרון, תבוא הראייה האחרונה, הסופית והמוחלטת אשר אין אחריה עוד ספק ועוד השחתה אפשריים: "יבקעו כול השערים ויראו שאין זולתך", שנאמר: (ד לט) וידעת היום ---- כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
מהי תשובת ה' לדבריו? מה מובנו של אותו משחק מלים בגזירה שווה. כפי שמובע במדרש: אתה אמרת: "אין עוד", אף אני אומר לך ( לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
הלוא בקשתך כבר ניתנה לך: אין התגלות בהירה וברורה מזו, שהיא תוכן התורה כולה, זו הנקראת "תורת משה" ומסופר בה: (לד יא) לכל- האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות --- (לד יב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל- ישראל. בה נבקעו כול השערים וכבר בה ומתוכה: (ד לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.
וכשם שתורת משה היא ההתגלות הבהירה לעין, כי על כן נאמר: (תהלים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש--- (יט ט) ------- מצות ה' ברה מאירת עינים. כן סופו של משה סתום, כלתי מובן ובלתי ידוע לנו: (לד ו) ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פער ולא- ידע איש את - קברתו עד היום הזה.
"ויקבור אותו" - משפט שנושאו סתום וחתום, לא נודע. ומתחזקת פליאתו בחציו השני של הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו". נשים לב, שלא נאמר: את קברו, אלא: "את קבורתו" - לא דרך הקבורה ולא מקום הקבורה.
ומכול מה שנאמר ודובר בפסוק זה נראים לנו דברי הרלב"ג (ר' לוי בן גרשון): שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: "בארץ מואב, בגי, מול בית פעור", ועם כול זה סבב הקדוש ברוך הוא, שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה.