"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". כך מסתיימת ברכתו של יעקב ואמרו חז"ל שמשה התחיל במה שיעקב סיים. יעקב סיים בזאת ומשה התחיל בזאת.
המשמעות הראשונה של הדברים האלו היא שקיימת המשכיות ישרה בין יעקב אבינו למשה רבנו. משה אינו בא לחדש שום דבר שאינו שייך כבר למורשת האבות. זה גם מה שהפסוק הבא בהמשך מדגיש: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב." וכן הציג משה את עצמו מתחילת שליחותו: "אלקי אבותיכם שלחני אליכם". במילים אחרות, משה איננו כלל וכלל מייסד דת. הוא היה יכול להיות כזה. היו לו כל כלים הדרושים לכך. ואילו היה עם ישראל דומה לערב רב, ייתכן שהמשה שהיה יוצא מתוכו היה מייסד דת. אבל כשירד משה מן ההר ואמר לבני ישראל בשם ד': "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" תגובתם של ישראל היתה: "אין זה חלק מן התוכנית. יש לנו מסורת מאבותינו! גלות, גאולה, חזרה לארץ אבותינו. כך נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ומשה מצדיק אותם בפני ד' בהציגו את טענתם: "אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך."
הרי שיש לכתחילה תמימות דעים מוחלטת בין בני ישראל לבין משה, המביעה וגם מבליטה את עצם העובדה שיש אבן בוחן לאמיתתה של התורה כתורת משה, והיא התורה שבעל פה של מסורת האבות. כיתת תלמידי משה מכירה במשה כמורה בכך שהוא מקיים את שליחות האבות. הוא אינו מדבר בשם האלוק שלו אלא בשם אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב. בשם אלקי העברים.
לומר שמשה מתנבא "באספקלריא מאירה" פירושו שאין אישיותו של משה מעוותת כהוא זה את תוכן המסר שעליו להביא בפני בני ישראל. לכן יכולה התורה להקרא בשמו, "זכרו תורת משה עבדי", או במילים אחרות, אנו מוכנים לשמוע את מה שמופיע אחרי כל "לאמור" כי בטוחים אנו ב-"וידבר ד' אל משה" הקודם לו.
להקיש "וזאת הברכה אשר ברך משה" לברכתו של יעקב: "וזאת אשר דיבר להם אביהם" מבטא את יחסי הגומלין בתפקידן של הברכות. ברכתו של יעקב מאפשרת לבניו להתרומם עד למדרגה הדרושה כדי לקבל את התורה, היינו להיות מסוגל לשמוע את קריאתה. ברכתו של משה מיועדת לאפשר להם לקיימה בארץ ישראל. תפקידה של ברכה אינה מצטמצמת לאיחולים של כל מילי דמיטב. היא פועלת פעולה של ממש בנפשו של מקבל הברכה בכך שהיא מוסיפה לו את הכח המתבקש כדי להצליח במשימה. אין כאן שום דבר הדומה לקסם או לכישוף. אם יש לי סיבה טובה להאמין למי שמדבר אלי, אם יש לי סיבה טובה להיות משוכנע שהוא רוצה בטובתי, כשהוא אומר לי דבר מה המגלה לי את יעודי, יודע אני בו זמנית שאותו היעד הינו בהישג ידי.
לומר שברכתו של משה מתחילה איפה שנסתיימה ברכתו של יעקב בא להמחיש לנו שברכתו של משה נובעת מרצון עז בטובתם כמו ברכת אב לבניו.
וכמו שבברכתו של יעקב התברר שעל אף התוכחה - או אולי הודות לה - "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר", "ועמך כולם צדיקים", אין פסול בזרעו של יעקב אבינו כי מטתו שלמה. כמו כן "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם - יחד שבטי ישראל". מלכותו של משה - ויהי בישורון מלך - מבוססת על התאספותם יחד של שבטי ישראל היודעים טוב מאוד שהכל תלוי ב-"הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם."
האתגר של אחדות ישראל הוא התנאי של איחוד ויחוד שם ד' בעולם. והרי זוהי דוקא המשמעות הסמויה של המלה "זאת", כדברי הזהר הקדוש והתיקונים, שהכניס בהם מדת "זאת" שהיא מדת מלכות. זאת, היא היא תוכן הברכה של יעקב ובמה שהוא סיים התחיל משה. יעקב אביהם של ישראל פעל במימד הכללי ומשה רבם של ישראל הכניס את אותה המידה בלב כל אחד ואחד. ואותה המידה היא הכנה לקבלת עול מלכות שמים. והנה כל עוד הם בגלות אי אפשר לקבל עליהם עול מלכות שמים וכפי שכבר ידוע היטב שאין אנו יכולים לומר הלל בפורים מפני שנאמר בו "הללו עבדי ד'" ובפורים אנו עדיין עבדי אחשורוש. אבל יעקב הכין עבור בניו את הדרוש לעתיד של חזרתם לארץ אבותיהם ועתה דבר זה עומד להתרחש ולכן זקוקים הם לברכתו של משה באותה המידה עצמה הנקראת "זאת", כי "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", וזאת הברכה.