על הרחבת התודעה

פרשתנו פותחת בתיאור שמתאר משה, בגוף ראשון, שיש בו הרבה מן התעוזה:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר...

מדוע תעוזה? מפני שאדם מן הישוב לא מתחנן. הוא רואה בתחנונים פגיעה בכבודו, ועל כן גם אם הוא רוצה דבר מבעל סמכות, הוא יציג את בקשתו באופן המחזיק את עצמו. אם נתבונן באדם המבקש, נראה מי שדומה לאדם הדובר. לעומת זאת האדם המתחנן, הוא אדם שונה. נכיר בקול אחר - 'מתחנן', בשפת גוף אחרת ובמילים אחרות. כל מרחבי השפה האלה חסומים בפני האדם מן הישוב, שאיבד את היכולת להתחנן. רש"י מעצים את תעוזתו של משה. כך הוא כותב על פסוקנו:

'ואתחנן'. - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו (שמות ל"ג) 'וחנותי את אשר אחון', אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה כדאיתא בספרי.

על פי רש"י, משה יכול היה לבקש בקשה עצורה, יתרה מזו - הוא יכול היה לתבוע תביעה. למרות זאת הוא בחר בלשון תחנונים ומתנת חינם. משה הוא בעל שפה רחבה ותודעה מרווחת, והוא יכול לבחור לעצמו את הסולם המוסיקלי הדיאלוגי המתאים לסיטואציה. ב'דבר האחר' מביא רש"י את דברי המדרש, הרואה ב'תחנונים' רק קצה הקרחון של מרחבי התודעה הנפרשים בתפילה. מדרש זה מופיע גם בפתיחה לדברים רבה, וזאת לשונו:

אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן: שוועה. צעקה. נאקה. רנה. פגיעה. ביצור. קריאה. ניפול.ופילול. ותחנונים.

ראו נא איזה מרחבים של שדות תודעה נחסמים בפני האדם המפסיק להתפלל, או שתפילתו הופכת להיות מוחצנת וחסרת מנעד רחב של בחירה בין מצבי תודעה ושפות המתאימים לה.

כמים הפנים לפנים. כמו בכל דיאלוג טוב, כשם שמשה מרחיב את תודעתו, כך נענה לו ריבונו של עולם. שני ביטויי תגובה יחידאיים ומוזרים מופיעים בפרשתנו, כדי לתאר את המענה הרגשי של ריבונו של עולם למשה.

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. (דברים ג' כ"ו)

רש"י מסביר: 'ויתעבר ה' ': (ספרי) נתמלא חמה. רק עוד שתי פעמים בתנ"ך מופיעה המילה 'ויתעבר', שתיהן בפרק ע"ח בתהילים. עוד בנביאים מופיעה המילה 'עֶברה' במשמעות 'כעס'. על פי הרגשתי לא מדובר במילה פשוטה ורגילה, אלא במילה בנילושה ונוצקה כאן בפרשתנו במיוחד, כדי לתאר את המצב הרגשי של ריבונו של עולם. אולי יסוד המילה ב'עבר' והיא מורה על הכעס העובר מהכועס אל מושאו. החיזוק להשערה כי פרשתנו מחפשת מילים חדשות כדי להרחיב את מנעד התודעה, היא מילה נוספת המופיעה בה:

וַה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם, וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (ד' כ"א)

המילה 'התאנף' אף היא מילה מיוחדת, המופיעה כמה פעמים בספר דברים (ובספר מלכים). אפשר לשער כי היא קשורה ל'אף' שהוא איבר הכעס התנ"כי, אך וודאי שהיא מיוחדת. הרגשת השפה שלי מורה כי אף כאן מילה שנילושה במיוחד כאן, כדי לבטא עוד ניואנס במנעד התודעה ובמקרה זה הכעס.

מעבר לדקויות השפה המורות כי פרשתנו עסוקה בהרחבת התודעה, יש בה אירוע מכונן שכל כולו מתיחת התודעה אל מעבר לגבולות האפשר. כשרוצה משה להבליט לעם את ייחודו מכל העמים, הוא אומר בין השאר:

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?! (ד' ל"ג)

מאוחר יותר, מתאר משה את האירוע בו שמע העם קול אלוהים:

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ: הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת? אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד - וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי?! קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. (דברים ה' י"ט-כ"ג)

מלא התנופה והמעוף של הדברים יוכר, אם נשווה אותם למקביל להם בספר שמות:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת. (שמות כ' י"ד-ט"ו)

בספר שמות התגובה היא אינסטינקטיבית, רתיעה מהמראות יוצאי הדופן. בספר דברים התגובה שקולה, היא מתייחסת לשמיעה ולא לראיה, קודמת לה התכנסות של ראשי השבטים והזקנים. בספר שמות מילות התגובה קצרות ומבועתות: 'פן נמות'. בספר דברים יש התבוננות מעמיקה, פריסת התופעה של שמיעת קול אלוהים והבנה שהיא מעבר לגבולות האפשר של התודעה. גם התגובה לדברי העם זוכה למופעים שונים בשני הספרים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. (שמות כ' ט"ז)

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם. (דברים ה' כ"ד-כ"ה)

בספר שמות משה מרגיע את העם, בדברים - ריבונו של עולם. בספר שמות משה מעמיד את ההגעה לגבולות התודעה כניסיון, ואילו בספר דברים משורטטת הגעה למרחבי לב מיוחדים עם תקווה כי הם יתפקדו גם בעתיד. מכל אלה נראה לי כי ספר דברים עמד על עומק הדיבור הישיר של אלוהים לעם. התולדה של הדיבור היא הרחבת הלב, קרי בלשון העת שלנו - הרחבת התודעה. זאת תופעה ייחודית שלא כל בני האדם ולא כל העמים זוכים לה. מה משמעות הרחבת התודעה? אפשר לתת לה לפחות שני פשרים: האחד - הרחבת התודעה אל מעבר לגבולה או לפחות עד קצה גבול האפשר שלה מעוררת חרדה. כשם ששמיעת רעש עז מעוררת חרדה, כך גם שמיעת קול אלוהים. מעתה, בכל פרשת דרכים אם לציית לחוק או לעבור עליו, תצוף החרדה שנוצרה עם שמיעת קול אלוהים ותטה את הכף אל עבר הציות. הפשר השני - הרחבת התודעה מאפשרת מרחב גדול יותר של אפשרויות. כשם שמשה רחב התודעה יודע להתחנן ולא רק לדבר, כשם שריבונו של עולם יודע להתבטא באופניים ייחודיים של התעברות והתאנפות, כך גם מי שעבר אירוע מרחיב תודעה הוא בעל אפשרויות רבות יותר ומגוונות יותר להיות ולהגיב. יראת אלוהים על פי הפשר הזה איננה תולדה של צמצום התודעה על ידי חרדה, אלא להפך - של הרחבתה. לרחב התודעה יש יותר אפשרויות, וממילא הוא יותר בוחר. יראת אלוהים היא תולדה של בחירה, של הכרעה רצונית של האדם הרוצה כי כך ייראו חייו.

גם מי שלא זכה לשמוע קול אלוהים, יכול לקבל השראה מהפרשה וקריאת כיוון לאן מכוונות פניו: אל מרחבי התודעה, אל ריבוי האפשרויות ואל העצמת הבחירה. וכך כתב הראי"ה במחברתו:

'מרחבים, מרחבים, מרחבי אל אותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני.' (שמונה קבצים, ג', רע"ט)

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן