שתי מצוות כלליות נצטוו ישראל במדבר סיני, האחת: "קדושים תהיו" שהיא מצוה כללית כמו שפירש הרמב"ן (ויקרא יט ב): "אחר שפירט האיסורים שאסר, ציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות", ומטרת המצווה הזו כדי שלא יהיה האדם "נבל ברשות התורה", או כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ א): "קדש עצמך במותר לך". והנה לקראת כניסתם לארץ ישראל מוסיפה התורה מצוה כללית נוספת: "ועשית הישר והטוב", שגם היא מצוה כללית כמו שגם אותה פירש הרמב"ן: "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר". על פי דברי הרמב"ן אפשר לומר שמצות "קדושים תהיו" מכוונת ל"בין אדם למקום", ואילו מצות "ועשית הישר והטוב" היא "בין אדם לחברו".
וצריך להסביר מדוע את מצות עשיית הטוב והישר נצטוו ישראל רק סמוך לכניסתם לארץ, ואילו מצות "קדושים תהיו" נצטוו ישראל עוד בהיותם במדבר? ואפשר לומר שישראל כל עוד היותם במדבר, כאשר דאגת הפרנסה היתה מהם והלאה, שאת כל צרכיהם קבלו ישירות מהשמים, מה שפטר אותם מלהזדקק לקבל סיוע מהזולת, במציאות כזו עיקר עבודתו של האדם היתה לקדש את חייו עד המעלה של "קדש עצמך במותר לך". וכך חיו ישראל בארבעים שנות המדבר, ורק בשנת הארבעים סמוך לכניסתם לארץ, שהחיים בארץ הם חיים טבעיים, אז יש צורך להכינם למציאות חדשה, לחיים שיש בהם עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שבעים ונצרכים, במציאות חברתית כזו אי אפשר להסתפק בקדושה בלבד, כי על עם ישראל להיות שלם גם בתחום החברתי, כדברי הרמב"ן: ב"הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם", ולכן עוד קודם כניסתם לארץ, כבר מצווה התורה את עם ישראל במצות עשיית הישר והטוב, שבזכותה יהיו זכאים להיכנס לארץ, ככתוב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" ותכליתה מפורשת בתורה: "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך, להדוף את כל אויבך מפניך כאשר דבר ה'".
הכניסה לארץ כשלעצמה אינה מטרה אלא אמצעי, כמו שהמדינה אינה התכלית אלא כלי, שצריך לצקת בו תוכן, ומאחר ויש לחשוש שהבאים לארץ יעדיפו את המסגרת החומרית על התוכן הרוחני. כמו שראינו אצל בני גד ובני ראובן, שאמרו תחילה: "גדרות צאן נבנה למקננו פה" ורק אח"כ "וערים לטפנו", שעשו את הטפל עיקר ואת העיקר טפל. שהדאגה לרכושם היתה בעיניהם חשובה יותר מהדאגה לטיפול בילדיהם. כדי למנוע חשש כזה, הסמיכה התורה לכניסה לארץ את המעשה החינוכי, ובסמוך לציווי של עשיית הטוב והישר כתבה התורה: "כי ישאלך בנך מחר לאמר". המפתח לחברה מוסרית וטובה הוא החינוך, את החינוך צריך להתחיל כבר בגיל הילדות, ובפרשת "כי ישאלך" מלמדת אותנו התורה איך לנהל את החינוך: תנאי הראשון להצלחת החינוך הוא שיתנהל דו שיח קבוע בין דור ההורים לדור הבנים: "כי ישאלך בנך", שהחינוך ייעשה בהידברות הדדית ולא בהכתבה מלמעלה. תנאי נוסף להצלחת החינוך הוא שמאפשרים לילד לשאול את כל השאלות, אפילו דברים העומדים ברומה של האמונה, כמו השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם", שאלה הכוללת את כל חלקי המצוות. ואת התשובה יש להשיב בנחת כדברי הכתוב: "ואמרת לבנך", ש"אמירה" שהיא לשון רכה, כמו כן התשובה לא תהיה כדי לצאת ידי חובה, אלא תינתן בהרחבה, ואם יש צורך אפילו להתחילה בסקירה היסטורית מאז היינו עבדים במצרים, סקירה המחברת את השואל אל העבר וגם אל העתיד, ככתוב: "ואותנו הוציא משם (העבר), למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (העתיד)". ואולי זה המקור לדברי הראי"ה קוק שכתב (אג' קע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית היא לעשותו טוב וישר".