הארץ ומצוותיה

המוטיב החוזר בפרשתנו הוא המיוחד בקיום המצוות בארץ דווקא. ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ. והכוונה כפולה:
א. יש מצוות המיוחדות לארץ ישראל, כגון המצוות התלויות בקרקע, במלכות, במקדש ובבית דין.
ב. כל המצוות חייבות בעצם רק בארץ ישראל. חיובן בחו"ל הוא רק משום "הציבי לך ציונים" (ראה רמב"ן ד' ה).

אולם יש צורך נוסף להדגיש את קיום המצוות בארץ ישראל. במדבר לא היתה אפשרות וגם לא היה צורך - לעבד את הקרקע, להקים מסגרות ממלכתיות, צבאיות וכלכליות. התנאים היו שונים. הם לא אפשרו זאת ולא הצריכו זאת בארץ, לעומת זאת, עבר מוקד הפעילות לצורכי קיום אישיים וציבוריים, והדבר מחייב היערכות שונה. המעבר מצורת חיים אחת לצורת חיים אחרת, ובפרט כאשר הזמן והמאמץ מופנים יותר לצרכי הקיום הבסיסיים, כל אלו פוגעים בקיום המצוות המקובל.
סיבה נוספת, עקרונית יותר, מקורה בטעות נפוצה, שהמצוות הוצרכו כביכול לשם קיום העם בחו"ל. לפי אותה גישה, המצוות הן שיצרו את המסגרת הלאומית שלנו, בהעדר טריטוריה ריבונית ושאר התנאים הטבעיים של קיום לאומי. בארץ ישראל, לפי טענה כוזבת זו, כביכול אין צורך במצוות.
כנגד תפיסות מטעות אלו, מדגישה התורה, שאדרבה עיקר קיום המצוות הוא בארץ דווקא. זו ארץ הקודש. בלי מצוות, האדם והאדמה עלולים להתחלל, חלילה. כדי שהאדם מישראל ישמור על צלמו הרוחני בעבודתו האינטנסיבית המפרכת, דווקא בתנאים הקשים יותר בארץ, כדי לפתח את התרבות הלאומית ואת הזיקה לאומית לאדמת הארץ יש צורך להרבות במצוות. זיקתנו לארץ ישראל היא בעיקרה רוחנית. קיום המצוות הוא המהדק זיקה זו. בלעדיו מתרופף הקשר בין העם לארץ ובין חקי העם. קיום המצוות הוא אפוא התנאי הבלעדי לקיומו של העם בארצו.
לא תוסיפו ולא תגרעו לכן הוכנסה כאן המצוה לא תוסיפו... ולא תגרעו. הכניסה לארץ ישראל אסור לה שתגרע אף מצוה ממצוות התורה. אדרבה, בארץ ניתן לקיים מצוות רבות, שאי אפשר לקיימן בחו"ל וכל המצוות ניתנו לקיום בעיקר בארץ. ומאידך יש גם איסור לא תוסיפו. אין להוסיף על ערכה של ארץ ישראל יותר ממה שהתורה עצמה חייבה. כי פעמים שדבר אחד בא על חשבון חבירו, מתוך הגזמה בערכה של ארץ ישראל נמצינו גורעים ממצות אחרות ומאבדים את שיווי המשקל. לדוגמא, חז"ל התירו לקנות קרקע בארץ ישראל אפילו בשבת, כשהמוכר הגוי כותב את השטר בשבת, ישוב הארץ וגאולת אדמותיה מידי נוכרים דוחים איסור "שבות" של אמירה לנוכרי בשבת. אולם אם יימצא אדם שיאמר שחרישת הקרקעות בארץ ישראל היא מצוה גדולה יותר מהשבת עצמה ויבוא להתיר למענה חילול שבת מהתורה, לא נאבה ולא נשמע לו. יש לשמור על האיזון, לא להוסיף ולא לגרוע. אפשר להביא כך דוגמא נוספת: קציר העומר דוחה שבת, זהו הקציר הציבורי לצורך המקדש. הצדוקים אסרו את הדבר. לדעתם אין הצדקה לקצור את העומר בשבת. מאידך, יש פורקי עול שסברו שכל קטיף פירות מצדיק "גיוס" של חברי המשק בשבת. אלו גרעו ואלו הוסיפו. אלו ואלו אינם דברי אלהים חיים. יש לשמור על הפרופורציות, ולשם כך יש צורך בהנחיות הלכתיות המתחשבות במכלול של דרישות התורה, הן של מצוות ישוב הארץ והן של השבת וכהנה רבות.
עשרת הדברות
יש שינויים רבים בין הדברות כפי שניתנו בסיני לבין ניסוחן על ידי משה רבנו בערבות מואב, השינויים מתפרשים על פי ההבחנה שבין דור המדבר לבין דור נוחלי הארץ. חלקם עניינים טכניים, שבארץ הינם מצויים יותר, וחלקם עינינם עקרונים.
ההתחשבות בזולת מתחייבת יותר בארץ מאשר בחו"ל. ונתן ה' לך שם לב רגז, נאמר על המצב בגלות (עיין נדרים כ"ב ע"א). בארץ - האוירה היא של דרכי נועם, של ערבות הדדית, של אחדות, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ממילא גם העבד זוכה ליחס אחר. כאשר קדושת השבת מתמזגת עם קדושת הארץ, מתפשטת הקדושה גם על האדם, וגם העבד מתקדש יותר. לכן נאמר בפרשתנו למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.
וכן במצוות לא תחמוד, בדברות הראשונות נאמר לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו, שורו וחמורו. בשניות נוספו בית רעך. שדהו. הבית והשדה קיימים רק בארץ ולא במדבר. אולם יש כאן גם הבדל מהותי. בדברות הראשונות נאמר לא תחמוד. בשניות - לא תתאווה. לא תחמוד הוא בעיקר במעשה (רמב"ם גזלה פ"א ה"ט ה"י) לא תתאוה עיקרו במחשבה. בארץ הרמה המוסרית הנדרשת גבוהה יותר. אפילו הרהור בלב נחשב לפגם חמור.
כך גם בעדות שקר. בדברות ראשונות נאמר עד שקר, בדברות שניות - עד שוא. לא רק השקר, כאשר נגרם נזק לזולת אסור, אלא אפילו שווא, שאין בו נזק לזולת. הדיבור הלא נכון אסור כשלעצמו.
הקדושה הנדרשת בארץ מתבטאת גם בתוספת הורין. ולא תנאף ולא תגנוב... כאן רמז להרחקה נוספת, לפנים משורת הדין בעבירות אלו. יתירה מזאת, ו"ו החיבור באה לחבר ולקשור את בני האדם זה לזה. המצוות החברתיות אינן מסתפקות בשלילה בלבד: הימנעות מרצח, גניבה וכו'. בארץ מגמתן ליצור תקשורת חיובית בין כל יחידי החברה. ו"ו החיבור קושרת את כל היחידים ליחידה אחת. הערבות ההדדית החלה רק בארץ (סוטה ל"ז ע"ב) גוי אחד - בארץ. רק בארץ אנו גוי אחד, מגובש ומלוכד מכח ייחודו של ה' בארץ מסתעף גם איחודו של העם. על רקע זה מובן מיקומה של מצוות ייחוד ה' דווקא ערב הכניסה לארץ: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
(מתוך "מאהלה של תורה")