הדרך לחירות מעולם לא הייתה קצרה. מפרשת וארא, שבה הגאולה נבנית לאט, אל המציאות הישראלית של אחרי המלחמה, שבה האחריות המשותפת חשובה לא פחות מהתוצאה.
פרשת וארא פותחת בדברי חיזוק של ה' למשה, אחרי שהשליחות הראשונה שלו נראית ככישלון. ה' מזכיר לו את ההבטחה הגדולה לגאולת ישראל ואומר: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם". זו הבטחה גדולה, כמעט מוחלטת. אבל המציאות רחוקה ממנה. בני ישראל עדיין עבדים, העבודה קשה, והייאוש גובר. התורה מתארת זאת בפשטות כואבת: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
בשלב הזה, משה כבר עשה את מה שהתבקש ממנו. הוא דיבר, הבטיח, הוביל ובפועל המצב רק מחמיר. קל להבין את השאלה שעולה שם בין השורות: למה זה לא עובד? למה הכול נראה קשה יותר דווקא אחרי שמתחילים לזוז? ודווקא שם מתברר שהגאולה לא מגיעה ברגע אחד. היא מתחילה כתהליך. תהליך ארוך, לפעמים מתסכל, שבו לא תמיד רואים תוצאות מיידיות.
נגה פינקלשטיין צילום: פרטי
כשאני מסתכלת על ישראל של היום, אני מרגישה את זה חזק. המלחמה הסתיימה, אבל המציאות לא הפכה ברגע אחד לפשוטה. יש ויכוחים, יש שסעים, יש עייפות גדולה. לפעמים התחושה היא שאין התקדמות, ואפילו שהמצב רק מסתבך. כמו בני ישראל במצרים, גם אנחנו שואלים: מתי זה ישתנה באמת?
עכשיו, רגע לפני הגיוס שלי לצבא אני מבינה שאם אנחנו רוצים שהמצב ישתנה, כולנו צריכים לקחת חלק בשינוי הזה, לקחת חלק בדרך הארוכה לגאולה. בשבילי, הגיוס הוא לא אירוע פרטי, אני לא מתגייסת רק בשביל עצמי. הביטחון של המדינה הזו נשען על המוכנות של אנשים לקום כשצריך, ולא להשאיר את האחריות רק על הכתפיים של מעטים. יש נטייה לראות בשירות נטל, אבל אני רואה בו זכות, הזדמנות להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקום שבו נבנית ערבות הדדית אמיתית.
פרשת וארא מזכירה לי שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. הוא נבנה מאנשים שמוכנים לשאת בעול, גם כשזה לא קל וגם כשזה לא מרגיש מתגמל מיד. אנחנו בעיצומו של תהליך, ואם נבחר לצעוד בו יחד, בסבלנות ובאחריות, אין לי ספק שנגיע גם אל החירות.
הכותבת היא תלמידה בתיכון שחרית בירושלים מבית האגודה לקידום החינוך.