הקב"ה מתגלה למשה ומדווח לו על תכנית ההצלה של עם ישראל. הוא נוקט בתכנית דו-שלבית, הן מבחינה כרונולוגית, והן באופן רוחני. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כלומר, מתחילים ב"סור מרע" ועוברים ל"עשה טוב". שלמות הגאולה תתקיים לא רק ביציאה ממצרים ובהימנעות מן העבדות, אלא בשלב הבא - במתן תורה ובכניסה לארץ ישראל. מסיבה זו, כותב בעל מי השילוח, אנו אוכלים ביצה בליל הסדר: הביצה מרמזת על תולדה מסוימת, אך היא לא הגיעה לגמר תכליתה, ורק במתן תורה הפכה אותה הביצה לתרנגולת ממש, והאור של יציאת מצרים התקבע בנו.
ביטוי לשני השלבים הללו נמצא במצה, אותו לחם העוני (לחמא עניא) שהוא גם לחם האמונה (נהמא דמהימנותא). מי לא זוכר את הרגע המופלא בליל הסדר, שבו מכריזים "שולחן עורך" וכולם מתלהבים? מתוך עילפון הרעב כדאי לשים לב לתופעה מיוחדת - בעת אכילת שתי חתיכות של כזית מצה, אנו מברכים שתי ברכות: "על אכילת מצה" על מצה בצוּעה (לחם העוני), ו"המוציא לחם מן הארץ" על מצה שלמה.
חג האמונה
גם המצות הראשונות שנאפו ביציאת מצרים, מבטאות בדיוק את שתי הפנים או תכנית השלבים של הגאולה. כולנו זוכרים את הציווי: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ובהגדה- מצה זו שאנו אוכלים - על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, אבל ישנו גם הציווי מלכתחילה: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, כלומר- בסעודת הגאולה של קרבן הפסח, מצווה ה' את העם לאכול מצות. כאן אין רמז לבריחה חפוזה, נהפוך הוא - כאן ישנה סעודה משפחתית נינוחה, ובהתחלת היצירה של תודעת החירות בתוך עם ישראל.
אם נמשיך לעקוב אחר אירועי השעבוד והחירות נמצא עוד ועוד זוגות כאלה של כפל פנים, ונדגים כמה מהם. במס' פסחים נאמר: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מהי הגנות? מסתבר שזה לא ברור - האם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", כדעת רב, או אולי "עבדים היינו לפרעה במצרים" כדברי שמואל? להגדה נכנסו שני החלקים, מפני שהשאלה איננה מהיכן מתחילים ללמוד היסטוריה. עיקר הדיון נסוב על שאלת מהות השעבוד - פיזי או רוחני. מהו אם כן השבח? ולמי הוא מכוון? בתגובה לעבדות, אנו משיבים: "ויוציאנו ה' א-לוהנו משם", ובתשובה לעבודה הזרה אנו עונים: "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". שמו של חג הפסח מעיד על שבחו של ה' בפינו, על שפסח על בתי בני ישראל, אך גם ה' משבח אותנו ומעניק לחג את השם - חג המצות, ובעצם חג האמונה.
אפילו על זמן יציאת מצרים אין גרסה אחת. בספר שמות נכתב: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ולעומת זאת בדברים נכתב: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. יום או לילה, מתי יצאו? מסופר על בן גוריון, שהתפאר בפני הנשיא האמריקאי, כי בניגוד למורשתם קצרת הימים, אצלנו יודע כל ילד מתי יצאנו ממצרים ומה אכלנו. מעניין כיצד הוא פתר את שאלת התזמון.
מסתבר שיש לכך כמה דרכי פתרון, על פי הזוהר היה זה בלילה, אך אותו הלילה האיר כיום, כמאמר הפסוק בתהלים: "לילה כיום יאיר" (אביתר בנאי מפורש). הגמרא מספקת הסבר קצת יותר ריאלי, ולפיו היו באמת שני שלבים, ובהם נגאלו ממצרים בלילה, ויצאו ממנה פיזית ביד רמה ביום. בלילה היתה יציאה לחירות רוחנית-דתית, וביום יציאה מתוך זקיפות קומה לאומית.
הלכה למעשה, שנחלקו בה הלל ושמאי (ותנאים נוספים), מבוססת בדיוק על תזמון זה. לשאלה עד היכן אומרים את ההלל, בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה. שאלו בית שמאי: וכי כבר יצאו שניתן להזכיר את יציאת מצרים ("בצאת ישראל ממצרים…"), הרי יצאו רק בחצות הלילה? והשיבו להם בית הלל שאין זה משנה, מפני שבכל אופן יצאו בני ישראל ביום, ולכן אין קשר בין אמירת ההלל ובין מועד היציאה הממשי. הלל ושמאי רואים כל אחד את עיקר הגאולה בנקודה אחרת - הרוחנית והלאומית, והגמרא מרחיבה - בלילה היה החיפזון המצרי, שהביא לסילוק עם ישראל, ביום היה החיפזון של ישראל, שמיהרו לצאת.
השליחות המיוחדת
יציאתם של בני ישראל ממצרים מתוארת בשני פעלים שונים: כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ, ומבאר רש"י שיש בזה גם ממד של כפיה כלפי ישראל, ולכן לא יספיקו לאפות את הלחם. כלפי מצרים נוקט דווקא משה לשון אחת שאינה משתמעת לשתי פנים. כאן המסר קצר וחד- שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, ובשם מי מגיע משה? בשם ה' א-לוהי העברים. על פי שפת-אמת (בראשית), יש להבחין בין גירוש ובין שליחות, בכך שלשליחה יש ייעוד ומטרה, מעבר להוצאה מן המקום הקודם. פרעה מבין מיד את הטרמינולוגיה ומשיב למשה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּח. ההתניה בין שם ה' ובין השילוח היא חד משמעית, השם המיוחד להנהגת ישראל, ולהנהגת החסד אינו מוכר במצרים, וכך גם ההכרה בשליחות המיוחדת של ישראל לשמש כאור לגויים.
לסיום הדברים, נזכיר את חמש לשונות הגאולה (למה את החמישית אנו שומרים לאליהו? זו גם הקושיה החמישית, והקשה מכולן. חומר למחשבה בליל הסדר), מתחילים בהוצאה מן השעבוד הגופני, עוברים להצלה מן העבדות הנפשית, ומשם לגאולה ביד חזקה, הבונה את השחרור הרוחני, בשלב הבא - ישנו מעבר לקשר בוגר ומחייב יותר , קשר הדדי - לקיחתנו להיות עמו של ה', וקבלתנו אותו עלינו. בשלב האחרון מביאנו ה' אל ארץ אבותינו, ובה מושלם תהליך הגאולה.
על שלב זה כתב הרב חרל"פ: הגאולה העיקרית איננה רק זו שפוטרת את ישראל מן הגלות, אלא היא גילוי אור חדש, כמאמרנו "אור חדש על ציון תאיר… וכשמגיע תור גילוי הגאולה, … העמים חוזרים בהם על מעשיהם שעזרו וסייעו לישראל, ונהפכים לרודפים. … וכן לעתיד- מקודם ירשו האומות לישראל להיאחז בארצם, וזה יהיה אך לגאולה של יציאה מהגלות, ואולם כשיגיע תור גילוי הגאולה בכל הוד כליל תפארתה וקודש שלמותה, אזי יהפכו כל העמים לרודפים, ויבואו על ה' ועל משיחו… והיה ישראל כולו קודש לה', ויתגלה משיח בן דוד".
עידית ברטוב היא מוסמכת לרבנות ותלמידת דיינות המלמדת וכותבת במסגרות שונות. אם לשישה, כבאית מתנדבת ופעילה למען המקדש. לכתבות נוספות באתר לנשים הדתיות - ”משלך“