מחלת שחין מופיעה 13 פעם בתנ"ך בהקשרים שונים. בחמש פעמים ההקשר הוא "שחין מצרים" ובפעם אחת (איוב פרק ב, פסוק ו') ההקשר הוא מכת שחין הבאה כחלק מניסיון שהשטן והאלוקים מנסים בו את איוב. כאשר השטן מקבל רשות מה' להכות באיוב ולענות אותו - הבחירה היא במכת "שחין רע מכף רגלו ועד קדקדו". כאשר מתאספים שלושת ריעי איוב לבוא לנחמו, ראוהו מרחוק ולא הכירוהו. אותו תם וישר, וירא אלוקים שהיה גם עשיר מופלג ובעל משפחה הרמונית ורחבה יושב עתה בודד "בתוך האפר" ולוקח "חרש להתגרד בו".
הפסוקים בסוף פרק ב' באיוב מתארים בצורה מורחבת את מעשי הניחום וההזדהות של רעי איוב עם אבלו. ניכרים מספר דיני אבלות לדורות בתיאור וייתכן שיש שם שיקוף או מקור למנהגים אלו - כולל קריעה, ישיבה לארץ, עפר על הראש, דממת המנחם עד שיפתח האבל, וכמובן בכי. לכאורה רגישותם של ריעי איוב ועומק ההזדהות שלהם עמו מהווים דוגמה למופת של ניחום. אך תמונה זו מתערערת כאשר בוחנים את תיאור התנהגותם בעיון של קריאה צמודה. מספר בעיות או סטיות מן הקונבנציה המקראית לעומת תאורים אחרים בתנ"ך מתגלעות:
1) תמוה ואף חשוד, שבפסוקים אלו יותר ביטויי אבלות מאשר בכל מקרה אחר במקרא כולו (למעט התיאור ביחזקאל כ"ז - שם האבלות היא של אומה שלמה המתאבלת על גורלה באחרית הימים).
2) רוב ביטויי ההזדהות של הריעים מיוחדים (בכל מקום אחר) למתאבל ולא למנחם - ובכך הסגת גבול רגשי, דבר שאינו מעיד על רגישות יתר.
3) לגבי הביטוי "עפר על הראש", הכתוב מביא תאור מוגזם לחלוטין של "ויזרקו עפר על ראשיהם השמיימה". בכל מקום אחר בהקשר של אבלות, הפועל הוא "להעלות" ולא "לזרוק", ובוודאי לא "על ראשיהם השמיימה".
אין ספק שהפסוק הזה "ויזרקו עפר על ראשיהם השמיימה" מפנה את הקוראים לפרשת השבוע (וארא), ולפסוקים אודות מכת שחין בהם משה נצטווה להוריד שחין על כל ארץ מצריים, דרך הפעולה "קחו לכם מלא חפניכם פיח הכבשן וזרקו משה השמיימה לעיני פרעה" (שמות ט:ח, י).
התמוה בהפנייה זו הוא, שאותה פעולה שגורמת למכת שחין בספר שמות מופיעה כנחמה על מכת שחין בספר איוב!
שתי אפשרויות פתרון מוצעים כאן לחידה זו: הראשון של פרופ' מאיר וייס ז"ל והשני שלי. פרופ' וייס הציע שברפואה הומופתית ובתרבויות פרימיטיביות בפעולות קסם - כשם שניתן לחולל תופעה רצויה ע"י פעולה מסויימת, כך ניתן להשיג את האפקט ההפוך דרך חזרה על אותה פעולה. היום אנחנו מבינים איך הזרקת חיידק מאותו סוג של מחלה מעוררת נוגדנים שיועילו לרפואה ממנה או לחיסון מפניה. אבל בלי להבין לגמרי איך זה פועל כבר בתלמוד נרשמת תרופה לכלבת שהיא להאכיל לאדם שננשך מחצר הכבד של אותו כלב. כך הסביר פרופ' וייס במאמרו על תחילת ספר איוב (בספר "מקראות ככוונתם") את פעולת זריקת עפר השמיימה של רעי איוב. קיוו בכך לרפא אותו מן השחין.
אך בעיניי, הקישור הפנים מקראי מוליך אותנו לתובנה ספרותית ופסיכולוגית שתועיל להבנת כל היחס בין ריעי איוב לאיוב לאורך כל הספר.
על פניו, ריעי איוב מנחמים אותו כמעט בכל פרק מן הספר כאשר הם "פותרים" עבורו את בעיית "צדיק ורע לו". פעם מסבירים לו שאין צדיק ורע לו כאן כי הוא (איוב) איננו צדיק. ופעם מסבירים כי הרע איננו רע באמת. כל מי שחווה אי פעם תנחומים כאלה מבין היטב שאין הם אלא כמוסיפים מכאוב. ואכן בסוף הספר (פרק מב) ה' חוזר פעמיים על הנזיפה לריעי איוב "כי לא דברתם נכונה כעבדי איוב". בשל זאת ריעי איוב גם הופכים לאב דגם של חוסר הרגישות העומד בבסיס החטא של "אונאת דברים" במסכת בבא מציעא דף נ"ח.
כלפי חוץ ריעי איוב "מנחמים" אבל בחוסר רגישותם ובאי שמירה על גבולות של תקשורת "נכונה" אין הם אלא כמוסיפים מכאוב בדיוק באותן הפעולות בהן התכוונו לעשות טוב.
אם כן, אין למוטיב המתמשך הזה בספר איוב רמז מקדים יותר מדוייק ויותר אירוני מאשר לתאר את פעולת ההזדהות של הריעים עם איוב המוכה שחין כעושים אותה פעולה שבמקום אחר (מכת שחין בפרשת בא) היא היא שמביאה על האדם את השחין.
בהפנייה של ספר איוב חזרה למכת שחין בפרשתנו, הכתוב יצר שתי התרחשויות ספרותיות בו זמנית: תקשורת רוויית אמוציות מורכבות בין הריעים לאיוב מחד, ותקשורת בין הכותב לבין הקוראים של קריצה אינטר-טקסטואלית ושל אמירה אירונית ומוסרית נוקבת.
הרב שמואל קליצנר הוא מנהל המכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון