בעייתו של משה
הן בפרשת שמות והן בפרשת וארא מעיד משה על עצמו שהוא בעל ליקוי ביכולת הדיבור: כבד פה וערל שפתיים.
בפרשנים, מצאנו עיסוק בשאלה מהי בדיוק הבעיה שהייתה למשה: האב"ע הציע כי הכוונה לגמגום. הרשב"ם הביא דעה זו אך דחה אותה בטענה עקרונית שלא ייתכן שנביא ה יהיה מגמגם. אי לכך הוא טען שהכוונה שאין הוא בקי בחיתוך הלשון המצרית שהרי עברו שישים שנה מאז עזב את מצרים. האב"ע הציע הסבר נוסף שהכוונה שאינו יודע לדבר צחות ובלשוננו, אין הוא רטוריקן.
מדוע בחר ה במנהיג כבד פה?
מעבר לשאלה העובדתית, ניתן לשאול שאלה עקרונית ברמה ההגותית: מדוע בחר ה באדם כזה, עם בעיה כזו, להוציא את עם ישראל ממצרים? מה רוצה הקב"ה ללמדנו? כיוון אחד מצאנו בדברי הרב קוק באגרות (עמ ל). הרב מסביר שם שיש בבחירה זו התפלמסות עם אנשים או עמים שיש להם רק את הלשון החיצונית, הם יודעים לדבר ולנסח דברים בצורה מושלמת אך אין לדבריהם שום תוכן ממשי. יש להבדיל בין התוך הפנימי ובין הדיבור שהוא חיצוני יותר אף שיש לו מטרה של הטבה לאחרים, שהרי באמצעותו מעבירים מסרים בין בני אדם.
הסבר נוסף שמקורו בזוהר על פרשת וארא, טוען שמשה בתור המנהיג של העם מהווה תמונת ראי של מצב העם, מה הוא כבד פה, אף העם כבדי פה.
מהות השפה
לפני שנביא את דברי הזוהר ונרחיב בכוונתו, ברצוני לתת מעט דברי רקע ובשביל כך נחזור לראשיתו של ספר בראשית.
ישנן תפיסות הרואות בשפה ובדיבור כלי בלבד המאפשר תקשורת בין בני אדם. אין לשפה חשיבות כשלעצמה אלא רק כגורם מתווך.
אמנם, בתורה אנו מוצאים השקפה אחרת לגמרי. כבר בתחילת ספר בראשית אנו קוראים שהעולם כולו נברא ע"י דיבור וקריאת שמות וכבר עמדו על כך חז"ל באומרם "העולם נברא בעשרה מאמרות".
לאחר מכן, עם בריאת האדם, נותן הקב"ה לאדם את כוח הדיבור שהוא זה שימשיך בדבורו לקיים את העולם. כך פירש אונקלוס את דברי הכתוב שם ויהי האדם לנפש חיה - רוח ממללא. בפרק ב בבראשית אנו קוראים שהקב"ה הביא את החיות אל האדם על מנת שזה יתן להם שמות.
המדרש מבטא היטב את משמעות קריאת השמות ע"י האדם:
"א"ר אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם זה מה שמו, ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור זה חמור זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך, אמר לו אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקראות אדני, שאתה אדון לכל בריותיך" (בראשית רבה, יז,ד)
השפה, א"כ, היא לא רק כלי של תוויות אלא היא מהות. היא מגדירה את הדברים ובכך היא נותנת להם חיות. ללא השם שהאדם נותן לדברים, אין בעצם עולם והכל הוא דומם ומת. רק ע"י קריאת השמות המהותיים, נותן האדם משמעות לעולם שהוא רואה מסביבו.
תפיסה זו של חשיבות הלשון בא בתורה לידי ביטוי בעוד הרבה מקומות ונסתפק רק בעוד דוגמא אחת. מילה מקבילה לעם בתורה היא לשון מה שאומר שהלשון של העם מבטאת את מהותו ואיננה רק דבר חיצוני.
הסבר הזוהר
כעת נביא את דברי הזוהר על פרשתנו (בתרגום הסולם):
"בוא וראה, כתוב: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. מהו ואני ערל שפתיים? הרי בתחילה כתוב: לא איש דברים אנכי וגו כי כבד פה וגו והקב"ה השיב לו: מי שם פה לאדם וגו והוא אמר: אנכי אהיה עם פיך. הכי יעלה על דעתך שלא היה כן? ועתה אומר: ואני ערל שפתיים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם? אלא הוא סוד. משה (הוא) קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (פה) לפרש דברים ומשום זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה...בוא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה...וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי..."
הרב סולוביציק במאמרו גאולה, תפילה, תלמוד תורה (בתוך הספר דברי הגות והערכה) מביא את דברי הזוהר הללו ומפרשם באריכות. הנה חלק מדבריו:
"גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם"
השפה, לפי דברי הרב סולוביציק, מבטאת את מהותו של האדם. עבד, אף אם יש לו יכולת טכנית לדבר, הוא אילם משום שהדיבור שלו אינו יכול לשקף את זהותו. העבדות מפקיעה את הזהות האישית של האדם וממילא הדיבור שלו הוא בגלות. כך היו בנ"י במצרים, עבדים שאין להם זהות אישית ולכן גם הדיבור של משה, בתור המנהיג של העם, לקוי.
רק עם יציאת מצרים, שעה שעם ישראל יוצא לחרות ומתחבר לזהותו, רק אז פורץ הדיבור מגרונו, שירת הים האדירה ולבסוף מעמד הר סיני שבמרכזו עשרת הדברות.
בין דיבור לסיסמאות
הרעיון העולה מכאן חשוב מאוד להפנמה. אל לו לאדם לדבר רק כזרזיר המצפצף, לחזור על אמירות וסיסמאות שאחרים אמרו ללא הזדהות פנימית והבנת הדברים. אדם כזה הרי הוא בגלות הדיבור משום שהוא עבד לחברה הסובבת אותו ומשעבדת אותו ע"י סיסמאות. אדם צריך לשאוף שדיבורו ישקף את זהותו האישית והמיוחדת, שתהיה לו אמירה שיש לה משמעות עמוקה ופנימית. רק אז הוא יהיה אדם שבאמת ראוי להיקרא בן חורין.