(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:
(פרק ז)
אמירה זו של ה למשה נאמרה לאחר הפיכת המטה לתנין לפני פרעה, ואם כן מדוע מציין ה את המטה כזה שנהפך לנחש בעשיית האותות לפני העם בפרשה הקודמת (ד, ל)?
האלשיך הקדוש רואה באות הפיכת המטה לנחש רמז לאופיה הרצוי של העמידה לפני פרעה. במעמד הסנה מוצג האות הראשון כך (ד, ב-ד):
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:
ישנם שלשה מצבים באות זה: א. כשהמטה בידו של משה הוא מטה. ב. כשהמטה מושלך ארצה הוא הופך לנחש. ג. כשמשה אוחז בזנבו של הנחש - הנחש חוזר להיות מטה. רק במצב השני כשהמטה-נחש אינו בידו של משה, משה ירא ונס מפניו. כך מבאר האלשיך הקדוש שלושה מצבים אלו:
כמשל הזה, הוא ענין משה עם פרעה... כי כשהיה פרעה, שהוא נחש בריח, והוא התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, בהיותו ביד משה שהיה גדל עמו בהיכלו היה מטה... אך אחרי כן, כאשר השלכתו ארצה שנפרדת ממנו, שהוא כאשר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שיצא מבית המלך, שרפתה ידך ממנו בארצו ואין אומר לו דבר, אז היה לנחש, שבקש להרוג את משה על שהרג את המצרי וינס משה מפניו עד מדין. עם כל זה, בשלחך יד לאחוז בו ותחזק בו לשים פניך נגדו בכח בלי פחד, יהי למטה בכפך כעץ דומם, שלא ירע ולא ישחית לך.
משה גדל בבית פרעה, והוא מחזיק אפילו בכתרו (ראה שמות רבה א, כו: "... והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול"), ואין ביכלתו של פרעה להרע לו. אך כשרפתה ידו של משה מפרעה, והוא יצא אל אחיו, אז התגבר פרעה וביקש להרוג את משה, ומשה נאלץ לנוס למדין. כדי להתגבר על פרעה משה צריך לשוב ולאחוז בפרעה, לשים פניו כנגדו "בכח בלי פחד", ואז יהיה פרעה "כעץ דומם" ולא יוכל להרע ולהשחית.
היכולת לעמוד בתקיפות מול פרעה, כפי שיבינו בני ישראל את הנמשל של האות, תגרום להאמין שאכן נראה אליו ה. "מתוך המשל יבינו הנמשל כי יהיה ה עמו ולא יעצרנו אימת פרעה, כי אדרבה יהי למטה בכפו. ועל ידי כן יאמינו כי נראה אליך ה, כי אשר כח בו להיות פרעה למטה בכפו אין זה כי אם שנראה אליו ה, אשר כפר בו פרעה".
זאת אשר רצה ה להזכיר למשה לפני ההתראה על המכה הראשונה, מכת הדם, היכולת להתגבר על פרעה היא רק "בכח בלי פחד", ולכן הזכיר דווקא את אות הפיכת המטה לנחש.
נוסף על תזכורת זו נדרש משה ללכת אל פרעה דווקא בבוקר כשהוא יוצא המימה. את סיבת יציאתו של פרעה בבוקר אל המים ביארו חז"ל כך (שמות רבה פרשה ט, ח):
לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, לא היה יוצא אלא המימה בבוקר, לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך היה יוצא בבקר, בשעה שהוא נצרך תפוש אותו.
פרעה היה יוצא בהחבא המימה, כדי שלא יראו שגם הוא נצרך לנקביו כשאר כל אדם. לפגוש אותו דווקא בשעה זו זוהי ממש סכנת נפשות. אך זה מה שנדרש ממשה, לעמוד מול פרעה "בכח בלי פחד", ולא לחשוש שיפגע בו פרעה בראותו בחולשתו. התקיפות הזו של משה היא שתועיל לו להצליח בשליחותו. כך סיכם את הדברים האלשיך הקדוש:
לך אל פרעה בבקר. ושמא תאמר הלא הוא יוצא שם להסתר מבני אדם, ומה גם בבקר, להסתיר היותו צריך לנקביו, לומר כי אלוה הוא, ואיך אלך ואערב אל לבי לישב שם בפניו והרגני. לזה אמר, אל תירא כי המטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא בשום לב, אל אומרו לנחש, ולא אמר לתנין שהוא המופת האמור בסמוך. והוא שלא כיוון הוא יתברך על מה שנרמז בהתהפכו לתנין, רק על אומרו יתברך בפרשה הקודמת שישליכהו ארצה ויהי לנחש. והוא כאשר כתבנו שם, שהוא לרמוז לו כי אינו נחש רק בנוסך מפניו, אך בהחזיקך בו יהי למטה בכפך. על כן אין ספק כי רמז לו יזכור הדבר ההוא, שבהחזיק בו ושים מצחו לעומת מצחו לא יירא ממנו.