ְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה... וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ...

(כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: (כח) הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ: (ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים: (לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל: (לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה: (לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:

(פרק ט)

מהי משמעותם ומהו תפקידם של פסוקים לא-לב?

בפירושו לפסוקים לא-לב כותב הרמב"ן:

והפשתה והשעורה וגו' - ספר הכתוב מה שאירע, ולא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה, טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד.

המילים "ספר הכתוב מה שאירע" הן מילותיו של ראב"ע בפירושו לפסוק לא; דהיינו שהרמב"ן מצטט את דברי ראב"ע שפסוקים אלו מתארים את תוצאות הברד. אך הרמב"ן מקשה על פירוש זה שלפי זה פסוקים לא-לב מופיעים שלא במקומם. את תוצאות הברד מתאים לכתוב לאחר תיאור הפסקת הברד, דהיינו לאחר פסוק לג.

והרמב"ן מצטט פירוש נוסף שהובא אף הוא בביאור ראב"ע (פסוק ל):

ואמרו בשם הגאון רב סעדיה שהן דברי משה אל פרעה, שאמר לו קודם שתיראון ואמרתם ה' הצדיק כבר הוכתה הפשתה והשעורה, וזה לא ישוב לרפואה, אבל החטה והכסמת לא נכו עדיין, ומעתה לא יפסד לכם דבר.

לדעת רב סעדיה, פסוקים לא-לב אינם תיאור תוצאות הברד, אלא חלק מדברי משה לפרעה. משה מתאר לפרעה את המצב טרם הביעו פרעה ועבדיו את יראתם מה' (פסוקים כז-כח), וביקשו להפסיק את הברד. המצב הוא שהפשתה והשעורה כבר נוכתה והחטה והכוסמת עדיין לא נוכו. משמעות הדבר היא, שמשה מודיע לפרעה שתפילתו שיתפלל תועיל אך ורק ביחס לחטה ולכוסמת שלא נוכו, אך היא לא תועיל ביחס לפשתה ולשעורה כיון שהן כבר נוכו. תגובתו של הרמב"ן לפירוש זה:

ואין לי טעם בפירוש הזה, כי הברד הכה כל עשב השדה וכל העץ שבר, ולא נמלטו החטה והכסמת רק מפני שהן אפילות, לא צמחו כלל, או מפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה. ואם כן אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק, ואין צריך להודיע לו מה שנפסד ומה שלא נפסד, כי בסור הברד יראה.

לפי דברי רב סעדיה יוצא, שתפילתו של משה היא שיכולה להציל את הגידולים השונים, אלא שאין באפשרותה להשיב את הגלגל אחור, וכיון שהפשתה והשעורה כבר נוכתה, התפילה לא תועיל; אך ביחס לחטה והכוסמת, כיון שהן לא נוכו, הרי שהתפילה תועיל להצילן.

אולם, לא כך עולה מן הפסוקים. מן הפסוקים עולה, שהסיבה שהחטה והכוסמת לא נוכו היא "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" - "ואם כן אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק", דהיינו שהסיבה שהן לא נוכו אינה קשורה כלל לתפילתו של משה, גם אם משה לא יתפלל והברד ימשיך לרדת, הן לא ינוכו.

ומה דעתו של הרמב"ן? מהי משמעותם של פסוקים לא-לב?

ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה, שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואחרי כן תשנו באולתכם, אבל הפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת שהן לכל חיתכם לא נכו במכה הזאת, והן ביד האלהים לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו לפניו, רמז להם למה שאמר: 'ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד'.

הרמב"ן מסכים שאין פסוקים לא-לב אמורים כתיאור שנועד לסכם את תוצאות הברד, אלא הם דברי משה אל פרעה, אולם לדבריו אמורים הדברים כאזהרה לפרעה.

משה אומר לפרעה בפסוק ל: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים" - לפני שהמכה מפסיקה אתם יראים מה' ("טרם סור המכות תיראון"), אך לאחר שהמכה מפסיקה אתם חוזרים לסורכם (ואחרי כן תשנו באולתכם"). לפי זה מתפרש פסוק ל כך: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם (=לפני סור המכה) תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים" (וההמשך שאינו כתוב: ולאחר סור המכה אינכם יראים).

בכל אופן לאור ידיעה זו מזהיר משה את פרעה, שאמנם הפשתה והשעורה נוכתה, אך החיטה והכוסמת, שהן מהוות את המזון הטוב יותר, לא נוכו; ואם תחזרו לסורכם גם הן ינוכו. במילים אחרות: אל תהיו שאננים לאור העובדה שהחיטה והכוסמת לא נוכו, ומתוך שאננות זו תשובו לחטוא, כי אם תעשו כן, גם הן ינוכו. אמנם יש לציין שברור שהן לא ינוכו על ידי ברד נוסף, כי אפילות הנה, ואין בכוחו של הברד להזיק להן, אך "הרבה שלוחים למקום" שעל ידם יפגעו גם החיטה והכוסמת.

אולם האזהרה לא הועילה:

(לד) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: (לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

כיון שהאזהרה לא הועילה, התרה משה בפרעה על ביאת המכה הבאה - מכת הארבה. בדבריו הוא רמז לפרעה על אזהרתו שלא הועילה (פרק י):

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: (ה) וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:

כיון שלא שעיתם לאזהרה, וחזרתם לסורכם לאחר הפסקת הברד, החיטה והכוסמת שלא נוכו במכת הברד, יֵאָכְלוּ על ידי הארבה.