פרשת האזינו: ישבתי בבית קפה אפרורי בפתח תקווה ופתאום גיליתי אותו

במהלך ארבעים שנות נדודים פנה משה לעם בלשון רכה ומסבירה, גער בתוכחות זועמות והתעמת חזיתית כשנדרש. אבל בחתימה הסופית והמסכמת, כשאומר לו הקב"ה ישירות "ומֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לב, נ), ברגע הזה בוחר משה בשירה כדי להיפרד. כאילו הבין שלרגע כזה צריך שפה אחרת שתחבר מילה לנשימה וקול לגוף, שתניח רגש גלוי אבל גם תשאיר מרחב ולא תספר הכל. שירה שהיא מחסה ומקלה על הכאב, וכמו שאמר נתן זך, במה להמתיק ימים אם לא בשירים, ומשה בוחר בשירה.

אמנות השירה

השירה של משה מביאה נבואה מורכבת. אחרי שפע שיגיע לעם, אזי "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ", יגיע חורבן. דווקא ברגעי השיא של קהילה אנושית מתחילות לפשוט בה הקטנוניות וההתחשבנויות וההתרחקות והזרות מכל הערכים, העבודה הזרה של הקהילה שתביא לקריסה ובסוף לגלות. "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" מבקש משה לפנות לכולם, ומשתמש בסוד שירה וכתיבה טובה - לחבר בין הרוממות העליונה של השמים, לבין הקונקרטיות המוחשית של הארץ. בין מילים שיש בהן "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" לערוף ולחדור כמו גשם פרוע ולהכות בך, לבין עדינות הטל לגעת בנימי הנפש. כמאמר חז"ל במסכת תענית (דף כ, ע"א): "אם תלמיד חכם הגון הוא תיזל עליו התורה כטל. ואם לאו, היא עורפת עליו כמטר". וכך מכוון משה את השירה - "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", פונה גם לאלו שנזקקים למילות תוכחה בוטות וגרפיות של חורבן כמו גשם השוטף כשעירים ומצמיח דשא, וגם לאלו שכמו העשב, די להם ברביבים, בגשם העדין של המילים.

כמו פתיחת נבואת ישעיהו "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיהו א,ב) גם משה פונה לכולם כדי לגרום להם להשתנות. ואני חושבת, אולי ככה צריך לכוון כל שיחה? גם לשמים וגם לארץ? הרי לפעמים אנחנו במצב של כעס או תסכול וכך תצא גם השיחה עם העומד מולנו ואילו ברגע אחר, רגועים יותר, השיחה הייתה צולחת יפה. כדברי האבן עזרא: "כמלבושים בגוף דבקים. מהם כמשי דקים, ומהם עבים כשקים" .(הקדמה לאיכה). המילים שלנו יכולות להיות דקות ועדינות ומתחברות כמו משי או מחוספסות ועבות כשק. ואולי דיאלוג הוא תנועה בינך והמשא הנפשי שלך באותו רגע, לבין הצד השני והסטייט אוף מיינד שלו? אולי "האזינו" היא רצון שהצד השני יקשיב.

בקהילת ארם צובא נקראה שירת האזינו בערב ט' באב לצד שירת איכה כי האזהרה והחורבן נשמעים בה היטב אבל גם התקווה. משה מבטיח לעם שהקב"ה "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". ההנהגה האלוקית ישרה והגיון אלוקי טמון בהשתלשלות הדברים גם אם זה לא נראה ככה. אבל לא כולם נטועים ב"אמונה". לגיטימי. אז מה משמעות המילים האלה עבורם? אולי שגם אם העולם נראה לעיתים אכזרי וקשה, צריך למצוא דרך בתוכנו לקבל שאלו העובדות? אחרי אפשר לחשוב איך לשנות, לשפר, לתקן, אבל בהתחלה לקבל שזו המציאות הנתונה כי אחרת הריב עם המציאות יגזול מאיתנו כוחות עצומים. ה-ספרי אומר: 'וייצר ה' אלקים את האדם' (בראשית ב, ז), 'תמים פעלו', פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום. ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר: אילו היו לי שלש עיניים, ואילו היו לי שלש ידיים, ואילו היו לי שלש רגלים, ואילו הייתי מהלך על ראשי, ואילו היו פני הפוכות לאחורי, כמה היה נאה לי".

לבעל אגדה, למשורר, סופר, קראו חז"ל "עתיר נכסין" (ב"ב קמ"ה ע"ב) כי הוא לא מוגבל בכוח יצירתו. "וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד" (הפרשה הקודמת, לא, כא). השירה, האומנות, מעניקה נחמה. חז"ל אמרו על האזינו "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו, לשעבר ולעתיד לבוא" (ספרי דברים ש"ו). כמו שאומר פרויד - "בכל מקום אליו אני מגיע אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפני". שירה מניחה לך להיות ברגע הכאב, ובאותה נשימה לפתוח חלון לעתיד. רד"ק אומר שמשה בחר בשירה מפני שהיא נחקקת בזיכרון יותר מדיבור רגיל. הקצב והמנגינה מעניקים נצחיות. מילות שיר או סיפור תישארנה בלב יותר מדרשה רגילה.

ימים ארוכים ישבתי וכתבתי מחזה על אירוע שטלטל אותי כנערה אז סיפר לי סבא שלי על דילמת הילדים בגטו לודז' שם גדל. בפרשת שמות תיארתי איך שבוע לפני ראש השנה 1942, ביקש ראש היודנראט רומקובסקי בהוראת הנאצים, שהורים ימסרו את ילדיהם כדי להציל את חיי שאר הגטו. הסיפור של סבא זעזע אותי והרגשתי שלמען הילדים האלו אני חייבת לספר מה שקרה.

הסיפור על המשורר הצעיר מהגטו

יום אחד בערב ישבתי בבית קפה בפתח-תקווה, הכי אפרורי ורגיל שאפשר לדמיין והייתי תקועה. גם לא הסתדרה לי אחת הסצנות, וגם אמרתי לעצמי, את משקיעה שעות ושנים כבר, ומי בכלל יקרא את זה. בין התסכול והדחף לסגור את הלפ טופ ולחזור הביתה, זרקתי לגוגל מילות חיפוש אקראיות סביב לודז', כמו צעצוע ומחברת. פתאום נפתחה תמונת ילד מתוק מתוק. "אברמק קופלוביץ" נרשם למטה, והוא כתב שירים בגטו לודז'.

שירה שנעה בין תקוות נוגעות ללב של ילד "כשאגדל ואהיה בן עשרים/ אצא לראות את עולמנו המקסים/ אתיישב בתוך ציפור עם מנוע/ אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה" לבין תובנות עמוקות וכואבות שאוחזות געגוע והבנת סופיות: "יש והזמן מתארך לו / כאילו קפא לעד במקומו / יש והזמן בורח ורץ / כאילו נמלט על נפשו". ואני ממשיכה וקוראת שאבי הילד החביא אותו באקציה הנוראה ב-1942 והוא ניצל אבל שנתיים אחרי נשלחו לאושוויץ, ושם ניסה האב להסתיר את הילד אבל כשחזר בערב לבלוק... ופתאום מציצות מעליי פני זוג מבוגר, חביבות ומתנצלות, ושואלות בעדינות - סליחה, לא יכולנו שלא לראות (לכן אני אוהבת את ישראל. כולנו באמת קהילה), לא יכולנו שלא לראות על המסך את הילד. מה הקשר שלך לילד? ואני אומרת שאין לי קשר, אבל אני כותבת על הגטו... ואז מספר לי הגבר, שאבי הילד הזה עלה לארץ ערירי אחרי השואה והתחתן עם מישהי ששרדה את לודז' עם בנה הנער, לולק גרינפלד. והלולק הזה, אומר לי הגבר בבית הקפה הנידח בפתח תקווה, הלולק הזה בן דוד שלי, והוא זה שמצא את מחברת השירים של הילד אברמק שהאבא הביא משם לפה והחביא בבוידם בישראל.

אברמק קופלוביץ | , צילום: אוסף פרטי משפחת גרינפלד

מה? שאלתי. חשבתי שלא הבנתי נכון. והוא אומר, כן בן דוד. והוא עוד בחיים. הרגשתי שהקב"ה שלח לי סימן. פשוט סימן. כמה ימים אחרי נסעתי לפגוש את לולק גרינפלד. צילמנו את השיחה איתו, סיפרתי לו על המחזה. פרטים שלא ידעתי אם נכונים או לא, הוא אימת. אז הראה לי את מחברת השירים המקורית של אברמק. עד האפיפיור הוא הגיע עם המחברת ובזכותו היום בלודז' יש רחוב על שם הילד אברמק. "המילים שלו היו צוואה" אמר לי לולק. "והצוואה הזו חיכתה עד שאגיע אליה". לפני אלפי שנים משה כתב מילים שהיום מהדהדות בנו, ולפני 80 שנה, כתב אברמק מילים ונשאר בלבנו גם כשביקשו למחות אותו באושוויץ. כוח המילה.

בעוד שבוע יעלה בתיאטרון בית לסין בפסטיבל פותחים במה המחזה שלי "בשם הילדים". על ילדי לודז'. הוא הוקדש לעילוי נשמתם של כל הילדים מאז ולמען שובם של כל הילדים היום שהוריהם מתפללים להשיבם מחמאס. "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.... מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי... עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם, וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר... " (מתוך ההפטרה, שירת דוד, שמואל ב, כב)

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') כותבת ובמאית תיאטרון.