על העדות

כמה עדים מעמיד משה בפרשתנו, כדי שיעידו בבני ישראל:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי...

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד...

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.

מה פשר העדות הזאת? מה ההבדל בין העדויות השונות?

האבן עזרא כותב על הביטוי 'וְעָנְתָה הַשִּׁירָה':

'וענתה', כטעם 'לא תענה ברעך' (שמות כ' י"ג), כאילו השירה עונה לאשר יאמרו: למה מצאתנו כל זאת?

הפירוש יפה, מתאים לשירה, פחות לתורה, ובוודאי שלא לשמים והארץ המעידים.

ננהיר את מושג העדות הזה, בעזרת מופע אחר. רבי סעדיה גאון נחשב לראשון מבין הפילוסופים היהודים [אם לא ניקח בחשבון את פילון הקודם לו, אך אינו שותף למסורת החכמים]. כמה וכמה יסודות של המחשבה היהודית עוצבו על ידו, הבאים אחריו לעיתים הלכו בדרכו ולעיתים חלקו עליו אך לרוב התייחסו אליו. ביוצרו את מושג התשובה כותב רבי סעדיה גאון:

אם החליט האדם בדעתו בזמן תשובתו שלא יחזור עוד [לסורו], אין תשובתו מתבטלת [אם שב וחטא], אלא ימחלו העוונות שלפני תשובתו ויכתבו עליו מה שיעשה לאחריה, וכך אם אירע באופן זה כמה פעמים שעושה תשובה וחוזר - אין עליו אלא מה שאחר תשובתו, כיוון שהיה בכל פעם שלם בדעתו שלא יחזור. ['אמונות ודעות', המאמר החמישי, ה']

המבט הקובע לדעתו של רס"ג, הוא הרואה את האדם לפני ולפנים בשעה שהוא מקבל על עצמו לחולל שינוי בחייו. אם לאחר מכן הוא נסוג ולא עומד באשר קיבל על עצמו, התשובה לא נפגמת. לעומתו כותב הרמב"ם:

ומה היא התשובה?

הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר..., ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. [הלכות תשובה, פרק ב' הלכה ב']

הרמב"ם לא מקבל - כרס"ג - את הנסיגה של האדם מהבעת הרצון לשינוי. רק אם יודע תעלומות מעיד שלא ישוב לחטא - התשובה היא תשובה. תשובה העומדת לשינוי ולהפכפכות אינה תשובה. על דברי הרמב"ם האלה כותב ה'לחם משנה' [רבי אברהם די בוטון מסלוניקי]:

'ויעיד עליו יודע תעלומות...'

ואם תאמר: איך הקדוש ברוך הוא יעיד עליו כך? וכי לא נשארה הבחירה בידו? ויש לומר דפירושו כך: שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשם יתברך שלא ישוב לזה החטא לעולם...

ה'לחם משנה' מעמיד את דברי הרמב"ם כזהים לדברי הרס"ג. העדות היא על השעה בה מקבל עליו האדם לחולל שינוי בחייו, והיא איננה שוללת את בחירתו לשוב בו מקבלתו.

הרשו לי להציע לכם דרך אחרת.

כך קובעת התורה את מעמדו של העד בדיני נפשות [בדיני ממונות ישנם הבדלים]:

עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד.

יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. [דברים י"ז ו' ז']

לעד ישנם שלושה תפקידים:

א. מקור מידע. העד מעביר מידע לבית הדין, מידע שהדיינים לבדם - ללא העדים - לא מסוגלים להשיג. הוא ראה את המעשה, והם לא ראו. רק הסיפור שלו מעמיד את המעשה בתודעת הדיינים.

ב. מעורבות. העד היה נוכח בשעת ביצוע הפשע, בהתרחשות בה הרוע לידי ביטוי. יש לו אחריות כלפי הרוע, יותר מאשר למי שלא היה נוכח בשעת ההתרחשות. לכן 'יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו'. האם אינם צופים ניטרליים, עליהם לנקוט עמדה ולפעול למיגור הרוע.

ג. צופה. העד עוד לפני שהוא מעורב, עוד בטרם יהווה מקור מידע לאחרים, הוא נוכח וצופה בפשע. הנוכחות היא בעלת ערך כשהיא לעצמה, כפי שיונהר לקמן.

יודע תעלומות הוא המהווה נקודה יציבה שתלווה את האדם בעתיד המתהפך והמשתנה חדשות לבקרים. הוא לא אדיש לשינוי - כפי שעולה מדברי הרס"ג, אך גם לא מונע אותו. הוא יהיה שם גם אם נלך בקו ישר, וגם אם נסטה מהדרך שהתווינו לעצמנו. הוא הנוכח היציב, ובכך הוא העד.

השירה התורה השמים והארץ, אינם מקור מידע לאיזה שהוא דיין, והם אינם מעורבים בהתרחשויות. יש להם תפקיד אחד - להיות נוכחים. חיי האדם הם דינאמיים, משתנים מרגע לרגע. זה סוד קיסמם, אך זאת גם מחלתם. רגע אחד אני חושב כך, ומשנהו - אחרת. היום החלטתי לחיות באופן כזה, מחר ההחלטה נמוגה ונעלמת. מצד אחד, מי שאין בו יכולת להשתנות להתגמש לפרק פרדיגמות ולבנות חלופות, איננו יכול לנווט את ספינת חייו בים הסוער רצוף אי הוודאות ששמו 'חיים'. מצד שני, כל אחד מאיתנו זקוק למצפן, למגדלור, לנקודה יציבה שביחס אליה הוא יכול לנוע ולחפש. השירה התורה השמים והארץ, הם נקודות עדות שכאלה. אני הולך ברחוב בו הלכתי מאז הייתי ילד קטן. הרחוב נותר אותו הרחוב, אני השתניתי. הוא מהווה רקע שלאורו אוכל לבחון את עצמי ואת השינויים שחלו בי, לאשר אותם או להירתע מהם ולנסות לשוב למחוזות אחרים.

המעניין הוא שבמקורות היהדות מראשיתם אין די בעד אחד. 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים...' עד אחד, מגדלור אחד יכול לשעבד את רוח האדם. צריך שיהיו לפחות שניים או שלושה סיפורים שלאורם אבחן את עצמי. השונות צריכה להיות בגבולות - אם כל עד יעיד על דבר אחר לא תהיה כאן עדות, אך המכנה המשותף אסור שיבטל את הייחוד. אל מול כמה עדים שונים אך יציבים, נבחן את חיינו כאן ועכשיו, נבדוק האם להמשיך בדרך או לחשב מסלול מחדש.