כתבו לכם את השירה הזאת

כשאדם כותב בעצמו את התורה הוא עובר תהליך של פסילה ובירור פנימי היוצרים את זהותו ממש כמו שפסל משה רבנו את הלוחות. זהו תהליך סובייקטיבי שהוא רק שלו.

הרב אהד טהרלב
ג בתשרי התשעו
,
16 בספטמבר, 2015 10:07
יח"צ

יח"צצילום: יח"צ

פרשת השבוע היא בין הפרשיות האחרונות לקראת סיומה של התורה. בפרשתנו מופיע ציווי מאד מעניין: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא יט). חז"ל למדו במסכת סנהדרין (דף כ"א ע"ב) "שאף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה" והם לימדונו גם שאם אדם מתאמץ לכתוב בעצמו ולא ע"י שליח אזי "מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני" (מסכת מנחות דף ל' ע"א) או כלשונו של הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה י"ח) "הוא משובח מאד".

אומנם הראשונים כותבים (הרא"ש בהלכות ספר תורה סימן א') שכך היה מקובל בדורות הראשונים "אבל בזמננו שכותבים ספרי תורה ומניחים אותם בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצוות עשה על כל איש מישראל אשר ידו משגת לרכוש חמשה חומשי תורה ופירושים כי מצוות כתיבת התורה מטרתה ללמוד בה"

מקורות אלו בדבר כתיבת ספר תורה מעלים מספר שאלות:

מדוע חשוב כל כך שאדם יכתוב בעצמו את ספר התורה שלו ולא יקבל מאביו או ירכוש אצל אחר? מדוע חז"ל רואים בכתיבה פעולה כל כך חשובה שהכותב את ספר התורה כאילו הוא בעצמו חווה את חווית מעמד מתן תורה בהר סיני?

מדוע התורה קוראת לכתיבת ספר התורה "שירה"?

נראה שלפעולת הכתיבה יש יתרונות ויש חסרונות. מחד, כשאדם כותב הוא זוכר את נושא הכתיבה טוב יותר "בבחינת זיכרון לחכמה". בעיון בדבריו של הפילוסוף אפלטון, בספרו פיידרוס שמספר על היווצרות הכתב: "בזמן ההוא היה תמוז על כל מלך מצרים… אליו הלך תיות, הציג בפניו את אומנויותיו וביקש להורותן גם לשאר המצריים… כשהגיע אל האותיות אמר תיות: 'לימוד זה אדוני המלך, יוסיף על חכמתם וכוח זיכרונם של המצרים, שכן המצאותיו בחינת סגולה לזכרון וחכמה'. והלה אמר: תיות המעולה שבאומנים, לא לאותו איש עצמו ניתן ליצור שיטות של אומנות, וגם לדון על מנת הנזק והתועלת הצפונה בתוכן לכשעתידים להזדקק להם והנה אתה אבי הכתב רוכש חיבה לילדך ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו שכן יכניס עניין זה שכחה בנשמות הלומדים אותו, כיון שהללו שוב לא יאמנו את זיכרונם, שמתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם, לא המצאת איפה סג ולה לכוח הזיכרון, אלא להזכרה, וחכמה מדומה, לא אמיתית הנך מקנה לתלמידך שכן כשיוודעו להם דברים הרבה בלא הוראה יהיו בעיניהם מרבי דעת, בעוד שעל פי הרוב יהיו חסרי דעה, וקשה תהיה חברתם, כיון שיהיו חכמים לכאורה ולא חכמים".

אפלטון טוען, שהאדם חושב שהכתיבה תסייע לו לזכור טוב יותר את מה שכתב, אך למעשה הוא עתיד לשכוח מהר יותר שהרי הוא משליך את חוכמתו על הכתב במקום שהחכמה תהיה עמוק בלבו. "לא המצאת איפה סגולה לכוח הזיכרון אלא להזכרה". לפי דברי אפלטון, האדם שוגה כאשר הוא חושב שאם הוא כותב הוא מקנה חכמה לתלמידיו. אפלטון מבהיר שזוהי חכמה מדומה כיון שללא לימוד בע"פ וללא הוראה "יהיו בעיניהם מרבי דעת בעוד שעל פי הרוב יהיו חסרי דעה"

מעבר לכך רואה אפלטון חסרון גדול נוסף בכתיבה: "יש בה בכתיבה צד נורא.., ובו הוא ממש דומה לאומנות הציור, הרי גם יצירותיה של זו מתייצבות לפניך כאילו יש בהן משום חיים, ואולם כשתשאל אותן כל שאלה, תחרשנה בחגיגיות רבה, הוא דינו של החיבור אתה מדמה נפשך שהוא מדבר מתוך תבונה, ואולם כשתשאל אותו על כל דבר מדבריו, מרצונך לעמוד על פירושו של הכתוב, הרי הוא מציין לך תמיד אותו הדבר עצמו, ויתר על כן: לאחר שייכתב יתגלגל כל חיבור בעולם כולו, ובמידה שווה ימצא בידיהם של המבינים ובידי האנשים שאין הוא נאה להם, ואיננו יודע לענות, לא למי שראוי לתשובה ולא לאחרים, ושעה שמוצאים בו דופי ומגנים אותו שלא בצדק, זקוק הוא תמיד לאביו שיבוא לעזרתו, והוא עצמו אינו מסוגל להתגונן ולהיחלץ מן הצרה".

לפי דבריו של אפלטון, טקסט תמיד יכול להגיע לידיים לא נכונות ולהתפרש באופן הפוך ממטרת הכותב. הכתב דומם ויישאר לעד מקובע וקפוא.

אם ישנם חסרונות כה מרכזיים בכתיבה, מדוע לפי הציווי של התורה כל כך חשוב שנכתוב את ספר התורה בעצמנו? הרי בסופו של דבר מה שחשוב זה שנדע את התורה ונדע ללמוד אותה?

כשאדם כותב דבר מה הוא עובר תהליך של בירור. כל סופר יכול להעיד שתהליך הכתיבה כולל בירור ופסילה של אפשרויות אחרות שעלו לפניו.

בדברי הקב"ה למשה נאמר: "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשונים" (שמות ל"ד, א). חז"ל דורשים מהמילים "פסול לך" - "הפסולת תהיה שלך", ומכאן למדו שמשה רבנו נתעשר מהפסולת של הלוחות (נדרים דף ל"ח ע"א). בביאורו למדרש חז"ל זה, אומר ר' נחמן מברסלב שמשה נתעשר רוחנית מהפסילה. הפסילה באבן מבטאת את תהליך הפסילה והבירור של מחשבות קודמות ורעיונות שהוחלט שלא לעלותן על הכתב, ומעצם תהליך הפסילה אדם מתעשר רוחנית (ליקוטי מוהר"ן קמא,ס).

גם כשאדם כותב בעצמו את התורה הוא עובר תהליך של פסילה ובירור פנימי היוצרים את זהותו ממש כמו שפסל משה רבנו את הלוחות. זהו תהליך סובייקטיבי שהוא רק שלו ולכן התורה קוראת לספר התורה "שירה" כיון שכשאדם כותב שירה הוא בעצם כותב את עצמו (כפי שכתב הקב"ה בעצמו "אנוכי ה' אלוקיך- אנוכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית" תרגום: אני את נפשי כתבתי ונתתי...) כתיבת שירה דורשת תהליך בירור וזיקוק מדוייק.

ולכן ברור גם מדוע כשאדם כותב אזי "כאילו הוא עמד במעמד הר סיני" כיוון שהוא חווה תוך כדי תהליך הכתיבה את מעמד הר סיני הפרטי שלו, בתהליך קבלת התורה שיש בו בירור.

בתקופה בה אנו חיים, המתאפיינת בדור המסכים אשר בו כמות ואיכות הקריאה הולכות ומצטמצמות וכל שכן הכתיבה, יש ערך רב בתהליך כתיבה ובכתיבת ספר תורה אישי שיעצב את זהותו של האיש המאמין והכותב.

הכותב הוא מנהל התוכניות הישראליות במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ראש הממשלה נתניהו צילום: פלאש 90. הדס פרוש

נתניהו יוביל עצרת חירום נגד ממשלת מיעוט

קרא עוד