(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
(פרק לב)
את הביטוי "בְּהַנְחֵל" מבאר ה"שם משמואל" (שנת תר"פ) באופן מיוחד: "לשון נחלה הוא קיבוץ כמו שכתוב 'ונחלי בליעל יבעתוני'". נראה שפרשנות זו מבוססת על תרגומו של יונתן בן עוזיאל לשמואל-ב כב, ה שתרגם "נחלי בליעל" – "סיעת חייבין", ועל פי זה פירש שם רש"י שהכוונה היא ל"גייסות שוטפות כנחל" (וראו גם רש"י לתהלים יח, ה. וכן ראו פירושו לביטוי "הנחילות" שבתחילת מזמור ה שם גם קישר את הביטוי ל"נחיל של דבורים").
כדי להבין את משמעותו של קיבוץ זה, נעיין בדברי ה"שם משמואל" מראשיתם:
"הנה כוונת הבריאה היתה שיהיו כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך שמו, כאמרם ז"ל (זוהר הקדוש ח"א רכב ע"ב) שהיה אדם הראשון אומר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, אבל מפני החטא נתקלקל הענין עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה' אלא היו יחידים בודדים".
בעקבות החטא לא התממשה כוונת הבריאה "שיהיו כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך שמו". הטובים שבדורות הראשונים אמנם עבדו את ה' אבל רק כ"יחידים בודדים" ולא כקבוצה. מדוע? ממשיך ה"שם משמואל": "והטעם כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי דבר זר אחד שבאגודה מקלקל את כל האגודה" (עיקרון זה הוא לומד מענייני לולב, עיינו בדבריו). אחרי החטא לא ניתן היה להתאגד לעבודת ה' בגלל שהאגודה כללה גם יסודות זרים שמנעו את ההתאגדות. "והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה שנעשה פירוד במין האנושי". לצורך התאגדות יש להקדים פירוד של היסודות הזרים.
על פי זה מבאר ה"שם משמואל" את הפסוק: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם"; "בְּהַנְחֵל" כאמור בראש דברינו הוא לשון קיבוץ, וכדי לקבץ יש צורך להפריד; נעיין בדברי ה"שם משמואל":
"היינו שהתחיל התיקון שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה' שהתחילה מאברהם אבינו עליו השלום וזרעו שתהיה קהילה מקובצת לעבודת ה', היתה עצתו יתברך שמו "בהפרידו בני אדם", היינו שתחילה עשה פירוד בכלל מין אנושי בדור הפלגה, והתפרדו כל פועלי און, וכשזה נופל זה קם, אז התחיל ענין ההתאגדות לעבודת ה', כי היה אברהם אבינו עליו השלום הולך וקורא בשם ה' עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו אנשי בית אברהם והיה הדבר הולך וגדול עד שנעשה קהל עדת ישראל, וזהו "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", ואמרו ז"ל מה חבל אין מפקיעין אותו בפחות משלשה גדילין כך ישראל עומדים בזכות שלושה אבות, וגְמר התיקון יהיה לעתיד שיעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
לאחר החטא, שכאמור לא איפשר התאגדות לעבודת ה', "היתה עצתו יתברך שמו 'בהפרידו בני אדם'" – הקב"ה פיזר את דור הפלגה "והתפרדו כל פועלי און". ובעקבות הפיזור התאפשרה התאגדות – "כשזה נופל זה קם" – והגיע אברהם שהחל לקבץ התאגדות לעבודת ה', ויצחק ויעקב המשיכו בתיקון. זהו "חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", זהו החבל העשוי משלושה גדילים. אך התיקון עדיין לא הסתיים. "וגְמר התיקון יהיה לעתיד שיעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". אז תתממש כוונת הבריאה.
דוגמה לפירוד הנצרך לשם התאגדות מצוי גם במועדי תשרי; ממשיך ה"שם משמואל":
"ויש לומר שזהו הענין של ראש השנה ויום הכיפורים, כי בזוהר הקדוש (ח"ג ק ע"ב) שבראש השנה דינין קשיין אתכפיין ואתעברו מעלמא, ומאן אינון רשעים גמורים וכו', והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזהו בכלל ובפרט, שנדחה הרשע הגמור מכל איש ואיש, ועל כן אז מתחיל זמן התאגדות כל כחות אדם בכלל ובפרט. וזהו שאנו מתפללין ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, עד שביום הכיפורים השלום מתווך ביניהם. וכן בכל פרט ופרט על כל איש ואיש לקבץ כל כחות נפשו וכוונתו לשם ה', אחר שכוחות הרעים המונעים ומבלבלים נדחו למצולות ים. ואחר כך חג הסוכות, שד' מינים רומזים לד' כתות כבמדרש (ויקרא רבה פרשה ל, יב) ויבואו אלו ויכפרו על אלו, ובפייט לאגוד אלה עם אלה למשוך אלה על אלה, וכן בפרט ד' המינים רומזים לראשי האברים שבאדם שיעשו אגודה אחת, וכן מצות סוכה שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת".
מראש השנה ועד יום הכיפורים נדחים הרשעים הגמורים מן העולם, ונדחה הרֶשע שבכל אחד ואחד, "ועל כן אז מתחיל זמן התאגדות כל כחות אדם בכלל ובפרט". זהו פשר הבקשה שמבקשים בקדושה "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". אחרי הפירוד מגיע הזמן המתאים להתאגדות. וההתאגדות היא בכלל והיא גם בפרט – "על כל איש ואיש לקבץ כל כחות נפשו וכוונתו לשם ה', אחר שכוחות הרעים המונעים ומבלבלים נדחו למצולות ים".
ומתי היא ההתאגדות? בחג הסוכות שאז לוקחים ארבעה מינים שחז"ל במדרש ביארו שכל מין הוא כנגד קבוצה בעם ישראל. האתרוג שיש בו טעם וריח הוא אלו שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח הוא אלו שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, ההדס שיש בו ריח ואין בו טעם הוא אלו שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, והערבה שאין בה טעם וריח היא אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים "אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". זוהי ההתאגדות של כל ישראל.
אבל ארבעת המינים רומזים גם להתאגדות באדם הפרטי; כך מובא בהמשך המדרש (ויקרא רבה פרשה ל, יד): "רבי מני פתח (תהלים לה, י) 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך' לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב, השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי 'כל עצמותי תאמרנה'". אגידת ארבעת המינים היא אגידת אבריו וכוחותיו של האדם.
נמצא שאחרי הפירוד מהכוחות הרעים בראשיתו של חודש תשרי מגיע בחג הסוכות הזמן שמתקיימת בו התפילה שהתפללנו בימים הנוראים וכולם נעשים אגודה אחת לעשות רצון ה' בלבב שלם, אגודה כללית ואגודה פרטית.
בשולי הדברים יש לציין שה"שם משמואל" הזכיר בדבריו פיוט המיוסד על דברי המדרש: "ובפייט לאגוד אלה עם אלה למשוך אלה על אלה". נראה שכוונתו לפיוט "אֶקְחָה בָּרִאשׁוֹן, לְאַחֲרוֹן וְרִאשׁוֹן" שנאמר לפני הקדושה ("סילוק") בשחרית של סוכות, ונצטט את השורות המתאימות מן הפיוט (מחזור לסוכות, מהדורת דניאל גולדשמידט, עמ' 109-108):
וּכְמוֹ בְּעֵץ-הָדָר רֵיחַ וְטַעַם, כֵּן בְּעַם-זוּ בַּעֲלֵי מִצְוֹת וְדֵעַ נֹעַם
וּכְמוֹ בְּכַף-תֹּמֶר טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כֵּן בְּעַם-זוּ בַּעֲלֵי מִצְוֹת בְּלֹא-דָת רֵיחַ
וּכְמוֹ בֶּעָבוֹת רֵיחַ וְטַעַם מַר, כֵּן בֵּינֵימוֹ הוֹגֵי-דָת וְחִכָּם מַר
וּכְמוֹ עֲרָבָה בְּלִי טַעַם וְרֵיחַ, כֵּן בֵּינֵימוֹ עִקְּשִׁים אֲטוּמִים מִלְּהָרִיחַ
וּכְמוֹ עֵץ-פְּרִי עֲלֵי-סְרָק מְחוֹפְפִים, כֵּן יְשָׁרִים עֲלֵי-רְשָׁעִים מְחוֹפְפִים
וּכְמוֹ הֵם אֲגוּדִים אֵלֶּה בְּאֵלֵֶה, כֵּן תְּלוּיִים אֵלֶּה בְּאֵלֵֶה
לִמְשׁוֹךְ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה, וּלְכַפֵּר אֵלֶּה עַל-אֵלֶּה
לַעֲשׂות אֵלֶּה כָּאֵלֶּה, לְהַנְעִים זְמִירוֹת אֵלֶּה, לְמִי-בָרָא אֵלֶּה