"אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל, בעבר הירדן במדבר בערב מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א, א) "אלה הדברים" - "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (ספרי, רש"י שם).
משה רבן של ישראל, אשר דיברה שכינה מתוך גרונו, מופיע כאן בתור המוכיח הגדול לעמו. והשאלות העולות פה לשם העמקה הן: מה טיבם של הדברים מה כיוונם, כיצד מוכיחים, למה דווקא משה הוא המוכיח, ועוד. וחכמים הגדולים מעתיקי השמועה קיבלו ומסרו ברוח קודשם גילויים נפלאות מגנו תורה.
"אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין? שכן כתוב "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו, ד) ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (שם ג, יח) ולשונה של תורה מתירה את הלשון שנאמר: 'ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה' (יחזקאל מז, יב) ואין 'מזה ומזה' אלא תורה שנאמר: 'מזה ומזה הם כתובים' (שמות לב, טו). רבי לוי אמר: מה לנו ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו. הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: 'לא איש דברים אנכי' (שם ד, י), כיון שזכה לתורה נתראה לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין: 'אלה הדברים אשר דבר משה' וגו' (דברים רבה, שם).
בלי לשון מתאימה אף איש דברים אין הדיבור בפיו, גם אם אינו כבד פה יכבד עליו דיבור. כל שכן אדם גדול שעולם מלא בלבו, והוא אומר להשמיע דברים של גדלות. של היקף ועומק גדולים, לא יראה עצמו ראוי לכך בלי לשון מתאימה. הלשון צריכה להלביש את נפש המדבר, ולתת לה חופש להתבטאות מלאה. הלשון צריכה להיות בעלת שקיפות בהירה וצלילות גבוהה כדי להכיל דברים גדולים. היא צריכה להיות עשירה כדי שהיא תוכל להמציא את כל מטבעות הלשון על כל גוני גוניהם בשעת השראת הדיבור.
לשונה של תורה גם היא תורה. יש בה היקף ועומק ועושר של תורה. היא מלבישה את התורה כולה, על כל הנגלה והנסתר שבה. בה נברא העולם ובה ניתנה התורה. ולכן רק היא יכולה להיות לשון של נשמה. לשון של ההשגות הגבוהות ביותר וההרגשות הפנימיות ביותר. לשון שאינה מצמצת אלא מרחיבה אופקי אופקים. לשון של "מזה ומזה", של שקיפות וצלילות שלימה. לשון שאינה חוצצת ואינה מתרגמת, אלא פותחת כל שער, ומעבירה את המקור כמות שהוא. לשון אשר שמים וכל צבאם והארץ וכל אשר עליה, מתנגנים בה בכל סולם הקולות. לשון אשר עבר ועתיד והווה וכל צפונותיהם מתקפלים ומתגלים מתוכה. לשון הלשונות בין אלהים לאדם ובין אדם לאלהיו.
משה עצמו תורה. ואין שום לשון יכולה להיות לשונו מלבד לשונה של תורה. נשמתו של משה שאין גבוהה הימנה ואין עמוקה הימנה ואין עשירה הימנה, יכולה לבוא לידי ביטוי רק כלשונה של תורה. וכשם שלפני מתן תורה ומתן לשונה של תורה, העיד על עצמו: "לא איש דברים אנכי", כך אחרי שניתנה תורה ולשונה של תורה זכינו ל"אלה הדברים" שלו. זכינו גם לשמוע את תוכחתו הגדולה כשהיא עוברת מנשמתו במישרין אל נשמתו של כל אדם מישראל, ואל כל נשמות ישראל בכל הדורות והזמנים דרך התורה ובלשונה. כביכול, השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, והוא נותן את כל עצמו לנו. "אלה הדברים" הם בחינת "מזה ומזה" של משה עצמו. אמנם עם כל הסבר שנעלה, עדיין מרובה הנסתר על הנגלה, אך מה טוב לדעת כי לא רק דברי תוכחה ניתנו לנו כאן, אלא נשמתו של משה "מזה ומזה" דברי אלהים חיים שהאירו דרך נשמתו של משה. וכך נראה צריכים כל דברי תוכחות להיות נתונים: מתוך נשמתו של המוכיח בכל הדורות והמזנים. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב דרך הלשון הבלתי חוצצת, השקופה המלאה, העשירה שאינה מקפחת את המקור, את הלב. שאינה מתרגמת אלא מעתיקה בלבד. ושוב: באותה מידה שיכול כל מוכיח אחר להיות מעין זה.
"מוכיח אדם אחרי, חן ימצא" (משלי כח, כג) "אמר רבי יהודה ב"ר סימון: מהו אחרי? אמר הקב"ה: כביכול משה הוכיחני אחר ישראל, והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר: 'אתם חטאתם', להקב"ה אמר: 'למה ה' יחרה אפך בעמך'. מהו 'למה'? משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על אשתו, טרפה והוציאה מביתו. שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך, ואמרו לו: הא מרי! כך אדם עושה לאשתו? מה עשתה לך?! והלכו אצלה ואמרו לה: עד אימת את מכעסת אותו?! אף משה כשהלך אצל הקב"ה אמר לו: 'למה ה' יחרה אפך בעמך', לא בניך הם?! וכשהלך אצל ישראל אמר להן: עד אימת אתם מכעיסין אותו?!" (דב"ר, שם).
...הקב"ה מעיד על משה רבנו כי הוא איננו רק מוכיח, אלא הרבה יותר מזה: "מוכיח אחרי". והדגיש על המלה: "אחרי". זה כיוונה של תוכחתו של משה. של תוכחתו הכפולה כלפי מעלה ומטה גם יחד. ובגלל זה: "חן ימצא". זהו שמעיד עליו הכתוב: "וגם מצאת חן בעיני". זהו החן המיוחד שבו. זהו חן גדולתו של מי שזכה והיה למבחר מין האדם. כי אין תפקיד יותר גדול וקדוש וגבוה ונשגב מאשר לקרב בין ישראל לבין אביהם שבשמים ובארץ. זוהי אמיתה של תוכחה.
וכן חובתו של כל מוכיח במידתו לפי מה שהוא: להיות מכוון לבבות כלפי מעלה, ומעורר סניגוריה מלמעלה למטה. רחוקה מאד התוכחה האמיתית מן ההצלפה המייסרת על גב החוטא ונפשו. התוכחה אינה באה כמו עונש או במקום עונש. התוכחה איננה גם מחאה נמרצת. כי המחאה היא כבר מלחמה, ואין זמנה בא אלא באין יותר כל ברירה אחרת. התוכחה היא גילוי מידה גדולה של אהב אשר בכוחה למוגג כל חטא שלא נתקרש סופית עד כדי קיפאון. היא גילוי צער על גלות האדם אצל יצרו, ועל גלות השכינה אצל האדם. התוכחה היא גבורה שבחסד להרבות תפארת בישראל. "מוכיח" בלי "אחרי" הוא גם לא חצי דבר. הוא תוכחה עקרה, הוא זיוף המושג מעיקרו, תוכחה שאינה כולה של חסד אין בה כל חן, ומי שיודע להוכיח יכול להוכיח, אל יסיח את דעתו ולבו מסודה של תוכחה. אל ישכח לרגע את כיוונה מלמעלה למטה. ומלמטה למעלה. והרבה הבנה כנה דרושה למוכיח כדי להיות ראוי למשימתו. לחסד זה ולחן זה.
"אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך, צריך אתה לברכך מיד חזר וברכן - ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה? שכן שלמה מפרש: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כד, כה).
תניא: "רבי אומר, איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם"? (אבות פ"ב, מ"א) ובגמ': "יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב". (תמיד, פ"א).
ומכאן לשילוב הברכה בתוכחה אצל משה. ומכאן חיוב לדורות לכל מוכיח: להיות סומך ברכה לתוכחה. ואם ידוע הוא להוכיח חייב הוא לדעת גם לברך. ואין לשאול: הכיצד ישבו הברכה והתוכחה יחד בלבו של המוכיח? אדרבה: אין תוכחה בלי ברכה בעקבותיה, ושתיהן מוצאן מן הלב האוהב, והוא מוכיח כדי לפנות את הדרך לתחולת הברכה. ובהענקת הברכה הוא רואה את גולת הכותרת של תוכחתו. קבלת התוכחה מצד המוכח היא היא כבר גם קבלת ברכה. שהרי הברכה הבאה בעקבות התוכחה איננה בבחינת נגררת אחריה, אלא ממש המשכה ומחוז חפצה של התוכחה. ואין כאן בעצם אלא דבר אחד הבא בשני גילויים המתנוצצים זה אחר זה.
(מתוך "מן הבאר")
תוכחה וברכתה
דרך פרשת דברים ניתן לראות כי בכל תוכחה שניתנת ניתן לראות גם ברכה - והדברים לפניכם
