הפעם הראשונה בה כתוב שעמ"י מאמין – מופיעה בפרשתנו מיד לאחר נס קריעת הים: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עד כה הוזכר רק הצורך שעמ"י יאמין בה' ובמשה, והניסיונות להביא אותם לכך, וכאן רואים ניצנים של אמונה מבוססת.
ועכשיו מה? הרב קוק מביא באורות האמונה פרק ג': "האדם צריך לאמן את נפשו לאמונה, כמו שמאמנים את הגוף לתנועה נכונה". אמונה, מלשון אימון. חייב להתמיד לאמן את שריר האמון ולתחזק אותו, אם רוצים שהוא יחזיק מעמד - גם ברגעים קשים.
פרשת בשלח: המדריך למתאמן
לאחר ההגעה לאמונה ב-ה', קורים כמה "משברים". הראשון, ההגעה ל"מרה" – לאחר 3 ימי הליכה במדבר ללא מים – ומציאת מים מרים. העם פונה למשה בצורה עניינית – "מה נשתה?". משה מתפלל לה' שמורה לו לזרוק עץ למים שממתיקים אותם. הייתה פה אמונה במשה שידע לפתור את הבעיה, ומשה מראה להם שלאלוקים הפתרונים.
השני, תלונת עמ"י על מחסור באוכל. כאן העם כבר מאשים את משה: "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית.. ברעב!". ניתן לזהות "משבר" – והאשמה של הצד השני במצב. הקב"ה מורה לעם להתקרב אליו "כי שמע את תלנתיכם" – ומציאת פתרון: המן והשליו.
המשבר השלישי גם בשל מחסור במים – אבל הפעם יש ממש מריבה בין העם לבין משה "וירב העם.. למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי.. בצמא". גם כאן יש פתרון מהיר – ה' מצווה על משה להכות בסלע ויוצאים ממנו מים.
ועולה השאלה למה ה' מביא עליהם את זה? הרי בכל הפעמים ה' נותן פתרון ולא מעניש אותם. לכאורה, כל מקרה היה צריך לחזק את האמונה בה' ולא לדרדר אותה!
התשובה הרווחת היא שמדובר בקומץ מהעם, "ערב רב". אותו קומץ לא ידע לזהות הזדמנויות ומשברים כדי לחזק את האמונה בה', ובוחר להזניח את השריר ולא לנצל הזדמנויות כדי "לאמן" אותו, ולכן מתקשה כל פעם מחדש "להשתמש" בו – וליישם את האמונה. מי שידע להתמיד באימון ולזהות הזדמנויות להתחזק – הגיע בשל יותר לכל משבר, וצמח ממנו.
בסיפור המן ה' בודק את עמ"י "הילך בתורתי אם לא" ושם כללים לאיסוף המן: מי שמתמיד בחוקים, ירגיש חלק מבניית מערכת היחסים המבוססת על אמון – ויתקרב לה' (כפי שהוא עצמו מורה בפרשייה זו). לעומתם, במדרש תנחומא מסופר על דתן ואבירם שפיזרו שאריות מן בשבת בבוקר (כדי להראות "הפרה" של הכלל שלא ירד מן בשבת) לערעור אמונת העם – וציפורים הגיעו לאכול אותו לפני שהעם השכים (מנהג יפה בשבת שירה לתת אוכל לציפורים להכרת הטוב). ניסיונם לעוות את המציאות - נכשל. במשבר השלישי כבר אין ניסיונות לשכנע נוספים – שבינתיים כבר התחזקו בשריר האמונה – אלא יש ניסיון כוחני להפגין נגד משה וה', ואולי אפילו להעלים בכוח את האמונה.
התאמנו כראוי? המבחן האמיתי – מול גורם חיצוני
האמון נמדד ברגעי משבר. אם התמדנו "לאמן" את שריר האמונה לאורך זמן – נוכל "להשתמש" בה, להיאחז ולהתחזק בה גם ברגעי משבר. עמלק מופיע כגורם חיצוני למערכת היחסים – המנסה לפגוע במהות שלה. עמלק היה בין הראשונים להעמיד לעצמו מלך בשר ודם – ולכפור בכל מערכת יחסים עם אלוקים. ע"י העמדת מלך הוא מראה את עוצמת האדם, וכל ביטויי מלוכת ה' האבסולטית והקשר עם עמ"י ע"י שליחו – משה – מהווים סתירה לתפיסתם את מוסד המלוכה – שנועד רק לממש את שאיפתם כעם.
התקיפה של עמלק בוחנת את האמון שנבנה בין עמ"י לה' – עם ישראל מצידו מתארגן למלחמה (לעומת תחילת הפרשה בה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון") וה' מצדו מקדם את ניצחון ישראל. "ויהי ידיו אמנה" נאמר על ידי משה שנשאו כלפי מעלה כל המלחמה. כל עוד ידעו להסתמך על האמונה בה' – שנבנתה עד כה – ניצחו.
פרשת בשלח: ההיסטוריה חוזרת?
בשנים האחרונות היינו עדים לניסיונותיו של מיעוט בעם לערער את מערכת היחסים העדינה שנבנתה כאן מאז חזרנו לארצנו, ולנסות לעוות את המציאות להשגת המטרה הזו: לנסות לשכנע שהוא רוב, להפחיד ע"י איומי סרק – ולאחרונה אף להפעיל כוח.
במקום לנצל רגעי משבר (כמו למשל – משבר קורונה או משבר חקיקה) לבניית האמון ולחזק את ההדדיות בין העם והמדינה – בחר המיעוט להעמיק את המשבר – להאשים אחרים ולנסות להוציא עצמו מן הכלל.
בשבועות האחרונים אנחנו רואים ניסיונות להעלים לחלוטין את האמון (ואת הצורך בו) במערכות המבוססות עליו – כמו מערכת המשפט ומערכת הביטחון – ולכפות אותן עלינו במקום לחזק את מערכת היחסים ע"י אמון הדדי. בתפילה להחזרת האמון לכל המערכות העדינות בעמנו וחיזוק האמונה בה' - לפני הגעתו של גורם חיצוני כעמלק.