על כוחו המופלא של האל האחד והיחיד, הכל יכול שהוציא אותנו ממצרים, כמובן שאין עוררין, ועל כך קראנו בפרשות האחרונות. אך יחד עם זאת, הנה פרעה הוא זה שמלווה ו"מאבטח" אותנו בדרך. כאילו שגם אחרי שהמפקד העליון הורה על הפעולה "בגדול" והקב"ה ארגן לנו הכל, עדיין צריך את מי שנמצא בשטח שמאשר לנו, שהנה, עכשיו הולכים.
אך מעניין שעל פרעה לא נאמר "שילחנו" במקביל ל"הוציאנו". הפסוק הנושא את שם הפרשה, משתמש בדרך יחודית של הפועל, "בשלח", מילה שיש בה מסר של לווי מתמשך שקורה לאורך זמן, ואולי אפילו במובן מסוים, משהו שקורה עד היום ועוד לא לגמרי נגמר...
במסכת פסחים (פח:א-ב וגם בגיטין, פרק ד ובבא בתרא יג:א) מופיע נושא תמוה ומעניין: אדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין. הסוגיה עולה כחלק מדיון באנשים שיש להם נאמנות הלכתית כפולה, למשל, אשה נשואה: האם עליה לאכול את קרבן הפסח עם משפחת אביה או עם משפחת בעלה? או יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, מה יעשה? עוד ברשימה זו הוא עבד שיש לו שני אדונים.
פרשת השבוע פרשת בשלח: שני אדונים לאותו אדם
האמת, שכל עוד יש לאדם הזה שני אדונים, במידה מוזרה, מצבו "טוב", לא מכיון שהוא נעים ונוח. הרי הוא עבד שעובד קשה, אבל לפחות הגדרתו ההלכתית ברורה. אולם, מה קורה אם אחד האדונים משחרר אותו? בדומה למה שחשבו על כך בית הלל, יתכן שנחוש שמצבו השתפר. עכשיו יש לו חצי שבוע חופש: "מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד" (פסחים פח:א-ב)
אך בית שמאי זעקו ואמרו שבשחרור חלקי, וביצירת אדם בעל סטטוס כפול, אין יותר חופש אלא הגבלה. אדם כזה אינו יכול להנשא: הוא לא יכול לשאת בת חורין כי הוא עבד, ולא יכול לשאת שפחה כי הוא בן חורין. בכך אנו דנים אותו לחיי בדידות. ולא רק על אשה הוא מוותר, אלא על האפשרות להביא ילדים לעולם ובכלל, להשתתף בעשיה שלמה, יצירתית ובריאה בעולם. אכן, זו אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית שמאי.
והפתרון הוא: "מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו". כלומר, אומרים לנו בית שמאי, אנחנו מכריחים את האדון שעדיין מחזיק בבעלות חלקית על העבד להפוך אותו לאדם חופשי מבחינת הסטטוס שלו. אבל רגע, לעבד עדיין נותר חוב לאדון! לשם כך העבד כותב שטר ומקבל על עצמו אחריות, כאדם חופשי, לשלם את החוב שנותר לאדונו.
אוקי, תאמרו, מרתק, אך איך כל זה קשור לפרשה שלנו?
הדיון הלכאורה הלכתי הזה על פניו עוסק באדם פרטי, אך הוא גם משל למעמדם של בני ישראל. אנחנו היינו העבד הזה של שני אדונים: האחד הוא כמובן הקב"ה ששחרר אותנו ועשה אותנו לבני חורין, ואילו השני הוא פרעה, שהעדיף להמשיך ולהחזיק אותנו בעבדות. האדון הזה נאלץ לשחרר אותנו בניגוד לרצונו, אך כפי שראינו בגמרא, מסתבר שבשעה שקבל את השחרור המיוחל, עדיין לעבד ההוא – לנו - נותר חוב.
פרשת השבוע פרשת בשלח: לא חיים במנותק מהעולם
כך, למרות שאותה מצרים ואותו פרעה כבר אינם, הרי כאימפריה השלטת דאז, הם מייצגים את ה"חוב" שיש לנו לעולם. זה מסביר במקצת את מעורבות העולם בענייננו עד היום, כשלמרות מספרנו הזעום וארצנו הקטנה פיזית, אנחנו מוצאים את עצמנו בכותרות בעולם כמעט יום יום. וגם מעלה שאלות קיומיות כבדות משקל עבורנו בהווה: האם באמת יש לנו "חוב" כלשהו לעולם? מה עלינו לעשות כדי להחזיר את החוב הזה? מה בדיוק הוא התפקיד שלנו בעולם שלשמו קבלנו את החופש המיוחל, מהקב"ה ומפרעה?
יש אמת באמירתו של דוד בן גוריון שלא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים. חלקית. חשוב שנעשה ונהיה מי שאנחנו, אך למרות – ואולי דוקא יחד עם - הקליפה ה"צברית" מחוספסת של 'מ'כפתלי' והיד החזקה של הקב"ה, אנחו גם שרים על "אז יאמרו בגויים"... ולא פעם, רק אחרי "אז יאמרו", אנחנו מבינים ש"הגדיל ה' לעשות עמנו"... לא נצטוונו לחיות במנותק משאר העולם, אלא להשפיע, לעשות ולתקן עולם במלכות שדי. אנחנו "עם לבדד ישכון" ויחד עם זאת, מחויבים להיות "אור לגויים", ואיך נמצא את האיזון והדיוק ביניהם? כן.