'שמלתך לא בלתה מעליך... זה ארבעים שנה' (דברים ח ד). כך מתארת התורה את נדודי ישראל במדבר. האגדה מפרשת תיאור זה בדרך מיוחדת: בגדיהם של ישראל בדור המדבר גדלו איתם במשך כל נדודיהם.
הזכרתי אגדה זאת דווקא בהקשרה של פרשת בראשית. פרשת בראשית היא אחת מאותם נכסי הרוח המלווים אותנו מאז ילדותינו. נכסים אלה בונים את התשתית לרגשותינו ויוצרים את הסמלים בהם משתמשת הגותינו.גם על סמלים אלה חל הנס של הגידול המתמיד. גם הטקסטים חייבים לגדול איתנו. גדילה זאת היא אחת ממוקדיה של פרשנות המקרא. הראי"ה קוק הבחין בין פירוש לביאור. לפי תפיסתו, הביאור הוא הרבה יותר מפירוש. הביאור מנסה לדלות מים מן הבאר, אמיתויות שלא נראו לנו בהסתכלות שטחית ראשונית. אנו ננסה לקרוא מחדש ולרמוז על ביאור מעין זה, שיעזור לנו לחזור ולהבין פרשה עתיקה. הנושא העיקרי של פרשת בראשית היא הבריאה, כששני מוקדיה העיקריים הם הקוסמוס ("שמים וארץ") והאדם. מתוך נושאים אלה, אתעכב כאן על האדם, ובייחוד על פרשת גן-העדן. מה משמעותה של פרשת גן העדן? מה פשרו של איסור אכילת עץ-הדעת? מבלי להכנס לעומק הסוגייה אנסה לשרטט מספר תשובות אפשריות.
אילו היינו מנסים לקרוא את הפרשה קריאה מיתולוגית, היינו אומרים אולי, שהקב"ה אסר את עץ הדעת על האדם, מתוך קנאה או צרות עין. כאלים של האולימפוס שלא רצו לתת לאדם את האש, כך - היינו אומרים - לא רצה הקב"ה שבני אדם יהנו מהדעת, הפנינה שבאוצרותיו. אם נפרש כך את הפרשה, נצדיק דווקא את הנחש שבערמתו שיקר לאדם, והבטיח לו להיות כאלקים. על כל פנים, יהיה קצת מוזר לקרוא את הפרשה המקראית קריאה מעין זאת. אין בה הגיון פנימי. הקב"ה יוצר את האדם, ורק אז נוטע גן ושם בתוכו את האדם. למה לשים בו את העץ האסור, אם אינו רוצה שבני האדם יגעו בו?
כיוון אחר אפשרי להבין את האיסור, מלמד אותנו גם כן שהקב"ה רצה למנוע מן האדם את הדעת,אלא שהם קוראים את הפרשה בצורה הפוכה לחלוטין. הקב"ה לא רצה לתת לנו את הדעת, לא כי עינו היתה צרה, אלא דווקא כי ריחם עלינו. סודה של הפרשה היא כדברי קהלת: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (א, יח). ידוע לנו יפה הפתגם הקלאסי שבספר משלי: "חושך שבטו שונא בנו" (משלי יג כד). פתגם זה, וודאי פתגמים שונים ורבים ניסו ללמד אותנו ש"יוסיף מכאוב יוסיף דעת". קהלת גילה לנו לפי זה את האמת המרה ההפוכה. הדעת היא מקור לסבל ולמכאוב, וראשית כל תודעת המוות. אמנם כן, הגן עדן הוא אכן גן-עדן של שוטים. בשביל רבים, היתה זאת מסקנה פסימית, שאיתה יש להשלים. עבור אחרים זאת היתה התחלה של מהפך. מייצג אותו לדעתי פאוסט, אשר עוזב את הדעת ובמקומו מחפש הוא את החיים. אך אלו הם חיים שיש בהם ברית עם השטן.
האם אלו הן הקריאות היחידות האפשריות? לפני דילמה מעין זאת עמד הרמב"ם. ובאחד מהפרקים הקלאסיים והידועים ביותר בספר המורה-נבוכים (חלק א, פרק ב), ניסה הוא לבנות אלטרנטיבה. אנסה כאן להציג את עמדתו בקווים כלליים, מבלי להכנס לפרטים. אמנם עץ הדעת נאסר. אולם אין זה הדעת של החכמה האמיתית, דעת 'אמת ושקר'. זהו דעת 'טוב ורע' אחר המאופיין על ידי מראה העין וטעם הלשון. הרציונליות, והאידיאלים של התורה מבוטאים בעץ החיים. עץ הדעת מהווה עבורינו סכנה. אנו עלולים להכשל ולהיות נצודים במצוד שעורכים אחרינו הפיתויים. זהו הנחש המאכיל אותנו מעץ הדעת. במקום החיים הרציונליים והמוסריים המסומלים בצלם האלקים אשר בנו, נלכדים אנו ביצירתו של הדמיון, בעניינים של אופנה, רצון ושרירות. עתה אנו מבינים את משמעותו של החטא. במקום שאדם יהיה מודרך על ידי הרציונליות, הוא מודרך על פי מערכת שלילית המקלקלת את שורת חייו. דבר זה יוצר את רקעו ואפשרותו של החטא והכשלון.
אם נבין את הפרשה בדרך הרמב"ם נווכח שפיתוי זה שהנחש מפתה אותנו אינו עיניין של העבר בלבד. הוא מלווה אותנו בכל חיינו מאז הינקות. אם תרצו מאז שלפני התינוק השמח להרוות את צמאונו במים, ניתנים אמצעי פיתוי שלוחיו של הנחש, ממתיקים וצבע מלאכותיים וכדו'. הרשיתי לעצמי להביא דוגמה טריביאלית שאולי תרגיז רבים, המבטאת בעיני את פיתויו של הנחש. האדם שוכח את מהות הפונקציה התכליתית של מה שעליו לעשות ונצוד דרך חושיו ודמיוניו, כי תאווה היא לעינים ולחיך. משל זה מתקיים בכל התחומים למן הצרכים הבסיסיים, ועד לאהבה וליחסים החברתיים. פיתויו של הנחש מביא אותנו ללכת שולל אחרי היופי שבאריזה, ההבל שבהבטחה, השווא שבפרסומת. כתוצאה מכך, הופך האדם להיות נשלט על ידי כוחות אירציונליים: תאווה, כעס, רדיפת כבוד ושלטון, ואף אלימות. אלה הן פיתוייו של הנחש, האמוציות השליליות הפועלות ושולטות בכל תחומי החיים האנושיים המלווים אותנו למן הלידה ועד המוות, למן התחום האישי ועד לתחום הפוליטי.
תלמידי וממשיכי הרמב"ם פיתחו את פירוש רבם, וחיברו את הרמזים של הרמב"ם למעין פירוש כולל יותר. בדרכו המשיכו עם הדור השני, אשר נתפס על ידם כהתגלמות האופציות השונות העומדות בפני האדם. קין והבל אינם אלא ייצוגם של שתי צורות חיים. קין, בעברית מקראית להב החנית (השווה שמואל ב כא טז), מייצג את האלימות, את האידיאליזציה של המלחמה, את הקיום החייתי. הוא השד המתדמה לאדם. לעומת זאת, מייצג הבל את חוסר האידיאליזם, את חיפוש ההנאות, את התגמולים המידיים, את הקיום הבהמי. הרמב"ם מלמד אותנו שכל אדם נולד בבחינת בהמה "על צורת איש ותבניתו". הוא נשאר במצב זה אם אינו מפתח את עצמו. רק על הבן השלישי, שת, נאמר שהוא זכה לצלם אלקים. העולם מתנהל במעין מלחמה מתמדת בין קין והבל. קין מייצג את האידיאל שהושחת, הבל את האידיאל שנשכח. שניהם נפתו לפיתויי הנחש. שת מייצג את השגת האנושיות שנשכחה. הוא תכליתו של תהליך התפתחות האדם.