לעשות ולהיות

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/201011.flv[/embed]

בשנת 1954, טרם שטף זרם המוני ישראלים את תת-היבשת ההודית, ערך עזריאל קרליבך (עורכו המיתולוגי של עיתון 'מעריב') מסע בהודו, והוא סוכם בספרו: 'הודו - יומן דרכים'. קרליבך היטיב להבין את ההבדל בין תפיסת העולם המערבית לבין תפיסת העולם המזרחית. הוא מצטט שיחה שערך עם ראש ממשלת הודו באותה תקופה, ג'ווהרלל נהרו, שהצביע לפניו על הפער בין התרבויות:

הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב:
"ובכן השאלה היא מה לעשות?"
הוא נתן בי מבט ארוך... ואמר: "רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה..."
"מדוע?" תמהתי.
והוא השיב: "הודי היה שואל: מה להיות...?"
(קרליבך, הודו, עמ' 266)

ההבדל בין לעשות ללהיות הוא ההבדל בין הרצון לשנות את המציאות לבין היכולת לקבל אותה; בין פעולה דינמית אקטיבית ובין שהייה נינוחה סטטית; בין התכונה לקראת העתיד ובין ההכרה בנוכחותו של ההווה. ובמילים אחרות, ההבדל בין לעשות ללהיות הוא ההבדל בין 'מה אני עושה' לבין 'מי אני'.

ארץ ישראל נמצאת בנקודת המפגש בין המזרח למערב, אך אין כאן רק קביעה גאוגרפית-היסטורית אלא נתון בעל משמעות רוחנית עמוקה. ביהדות ישנם יסודות רבים שכמותם מצויים הן במזרח הן במערב, ובשורתה הרוחנית הגדולה של היהדות היא בעצם שילובם יחד. בשורה מרכזית בעיניי היא השילוב בין ה'להיות' ל'לעשות', יסוד שמופיע כבר בסיפור בריאת העולם בפרשת בראשית.

שני סיפורי בריאת העולם

התורה מספרת את סיפור הבריאה פעמיים, בזה אחר זה - סיפור ראשון בפרק א' וסיפור שני בפרק ב', וההבדלים בין הסיפורים ניכרים ומהותיים. הרבה הסברים ניתנו לכפילות זו. יש פרשנים הרואים בזאת ביטוי למורכבותה של המציאות ולריבוי הפנים שלה, ויש הרואים בזאת ביטויים שונים להנהגת האלוהים את האדם והעולם (אחד החיבורים המשמעותיים בנושא הוא 'איש האמונה הבודד' של הרב סולובייצ'יק). אבל מהם היסודות שכל סיפור מבטא? אני מבקש להציע שההבדל בין הסיפורים הוא ההבדל בזווית הראייה: בין תנועת החיים של 'לעשות' לבין תנועת החיים של 'להיות'. המונחים עצמם - 'להיות' ו'לעשות' - אינם חיצוניים לתורה ומופיעים בטקסט עצמו. שני היסודות הללו נמצאים באבני הבניין של פרשת בראשית, והיחס ביניהם חוזר לאורך התורה כולה.

בסיפור הראשון התורה מציגה את התפיסה המערבית המאופיינת ב'לעשות'; לפי פרק א' האדם נברא בצלם אלוהים וייעודו לשלוט בעולם: 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' (בראשית א, כח). לשון הבריאה היא 'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת' (ב, ג ). לעומת זאת בפרק ב' ישנה תפיסה מזרחית של 'להיות', האדם מתואר כמי שחי בהרמוניה עם הטבע בגן-העדן, ולשון הבריאה היא 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ'(ב, יח).

בסיפור הראשון הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי חוץ; הם נדרשים לשנות את המציאות באמצעות פרייה ורבייה, מצווים להתרבות כמותית. בסיפור השני, לעומת זאת, הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי פנים, ואף התנועה המספרית הפוכה, השניים הופכים לאחד: 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד) - יחד הם מהווים מענה לבדידות האנושית. כלומר שיאו של הקשר הוא ההוויה האחדותית.

בחיים יש שתי התנועות גם יחד. במישור הזמן - ולא רק בזמן בריאת העולם אלא גם בהווה שלנו - השבוע היהודי נחלק לשניים (שמות כ, ט-י): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ' - שישה ימים של עשייה, 'לעשות', 'וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה' - יום אחד של מנוחה, 'להיות'. השבוע מורכב מאיזון בין עשייה לאי-עשייה והאדם מחויב בהן באותה מידה.

השאלה המתבקשת כאן היא אם החלוקה שבין 'לעשות' ובין 'להיות' היא למעשה הודאה שהחיים דואליים ושכל ערך בא על חשבון ערך אחר?

התשובה למתח הזה חייבת להימצא בשילוב. כמו שמהבחינה הספרותית היה צורך לייחד דיבור לכל יסוד בנפרד כדי להציגו, כך בחיים עצמם יש צורך ליצור נקודות מוצא נפרדות לכל יסוד. אבל החיים דינמיים ומאפשרים הפריה הדדית בין התנועות. במהלך לימוד התורה נפגוש דרכים רבות לשילוב היסודות, אך נפתח בפרשנות על פירושו של הרב קוק למדרש.

טעם העץ כטעם הפרי

בתחילת פרק א' האדמה מתבקשת להצמיח 'עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי' ואילו היא מצמיחה 'עֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי'. רש"י, בהתבססו על המדרש בבראשית רבה, מפרש: 'עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן' (בראשית רבה ה, יא). אי-ציותה של האדמה לבוראה זכה בספרות המדרשית (ומאוחר יותר גם בספרות הקבלית-חסידית) לכינוי 'חטא הארץ', והוא מופיע בה פעמים רבות. אך מה העניין המהותי בציווי שלעץ יהיה טעם? אציע כאן תשובה ברוח דבריו של הרב קוק. אצל הרב קוק היחס בין העץ לפרי משמש אלגוריה ליחס בין האמצעים לתכלית - הפרי הוא התכלית, ואילו העץ הוא האמצעי. (אורות התשובה ו, ז)

ב'קוסמולוגיה' של הרב קוק ייעודה המקורי של בריאת העולם הוא עצם ההתקשרות אל החיים. חטאה של הארץ היה שהפעולה הייתה בעבורה רק שלב בדרך למטרה העתידית ולא הייתה לה כל משמעות בהווה. ובלשון הרב קוק, חטאה של הארץ שהכחישה את עצמיותה. בעולם מתוקן כל פרט נושא משמעות עצמית, כל תנועה היא מימוש וכל פעולה רוויית חיים.

כדי להמחיש את רעיונו של הרב קוק נביא אנקדוטה מתוך ספרו הקלסי של מארק טוויין 'טום סוייר'. באחד הפרקים רוצה הדודה פולי להעניש את טום וגוזרת עליו לצבוע מחדש את הגדר המקיפה את חצרה. פולי חיה בהוויה של 'אין טעם העץ כטעם הפרי'. רק ל'פרי' - היינו הגדר הצבועה - יש ערך, ואילו פעולת הצביעה - האמצעי - עונש. לעומתה טום, למרות גילו הצעיר (ואולי בזכותו), כבר הגיע לתובנה אחרת על החיים האידיאליים, וגילה לחבריו את הסוד: האמצעי אינו קללה ועונש אלא ברכה ושפע. התובנה החדשה קוסמת לחברים עד שבסוף הסיפור הם נותנים לו את אוצרותיהם כדי לזכות ולהשתתף בצביעת הגדר.

בדברי המדרש שמביא הרב קוק טמון סוד גדול על החיים. בשפה הרוחנית מוגדר היעד הרוחני כ'התעוררות'. הנחת המוצא היא שישנה מציאות שבה חייו של אדם חולפים בעוד הוא למעשה ישן. הניגוד הזה, בין ה'ישן' לבין ה'ער', מתייחס למודעות האדם ולאופן שבו הוא חי את חייו. במידה רבה היעדר המודעות לחיים נובע מהיות תודעת האדם בעבר (במחשבות על שעבר עליו) או בעתיד (בהרהורים על הצפוי לו). האדם אינו נוכח במקום היחיד שבו החיים חולפים - ההווה, או כמו שאמר פעם ג'ון לנון: 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות'. אדם 'ישן' הוא אדם שאינו נוכח בהווה, אדם 'ער' הוא מי שמצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה באמת.

ובאשר לשאלתנו: כאשר העשייה מכוונת למטרה ולתכלית היא מנותקת מההוויה שלה, אולם כאשר העשייה היא ערך בפני עצמו, היא למעשה המימוש של ההוויה.

'בזעת אפך תאכל לחם' ברכה או קללה?

על בסיס תפיסתו של הרב קוק נוכל להציע הסבר אחר לעונשו של האדם בגן עדן: קללת האדם היא 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' (בראשית ג, יט), אבל מאבקו של האדם במציאות, מאבקו הקיומי והיום-יומי, יכול להוות חיבור לעצמת החיים ולטעמם. בהקשר אחר מציין רבי נחמן (ליקוטי מהר"ן תנינא ו) שהמילה 'זעה' היא ראשי תיבות של הפסוק 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' (תהלים קיח, כד). נראה לי שהקללה בפסוק 'בזעת אפך' נעוצה בכך שהאדם מחשיב זאת לקללה. זוהי התוצאה הישירה של האכילה מעץ הדעת טוב ורע, כל אירוע נשפט - אם לחיוב אם לשלילה. החיבור לעץ החיים, לעומת זאת, היה חושף את יסוד החיים שבכל דבר ומגלה ש'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' זו ברכה - 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה'' . החטא הקדמון - האכילה מעץ הדעת - היה שינוי תודעתי, ולפיכך גם העונש אינו עונש ממש, כלומר לא המציאות השתנתה כי אם יחסו של האדם אליה השתנה.

הבשורה היהודית היא הכלת שני הכוחות - הכוח להיות והכוח לעשות - בחיים עצמם, במתח המובנה ביניהם. אנחנו נמשיך לעסוק בנושא לאורך הפרשות ונפתח אותם לכדי תורה ארוכה.