יוסי שכב ממוטט על רצפת החדר, מבעד לענני ערפל שמע הוא את מרוצת הרגלים, את צופר האמבולנס... יותר מזה כבר אינו זוכר. הוא שקע בחושך עמוק ואפל. בפעם הבאה בה זוכר יוסי את עצמו שכב היה בחדר זר. אט אט החל לזהות את פעימות המוניטור, החל מרגיש את מחט האינפוזיה. יוסי שמע את הוריו שואלים "האם אתה בטוח, דוקטור?". קול סמכותי ענה בשקט אך בבטחון "מצבו הגופני מורה על צריכה קבועה של סמים, ללא כל צל של ספק!". "אבל מה ליוסי שלנו ולדברים כאלה" מילמלו ההורים, "הרי אינו חסר דבר. כיצד אפשר שנגרר לסמים?". שתיקתו הרועמת של הרופא לא הותירה מקום לספקות. אין זו הפעם הראשונה שדוקטור קליין שומע מהורים נדהמים משפטים מעין אלו.
יוסי השוכב במיטה חסר אונים רצה להתנצל בפניו הוריו, להבטיח על העתיד להסביר, שהוא רק רצה לדעת איך זה, לדעת מה הוא מפסיד, להבין מה כ"כ רע בזה, הוא רק רצה לטעום.... אך יוסי לא אמר דבר, כוחותיו לא עמדו לו חולשתו הגופנית שכמוה לא ידע , ויותר מזה הריקנות האדירה, הווקום הרוחני, האפטיות האיומה שחש, מצצו ממנו את כל כוחות החיים. אבל הרי הוא רק רצה לטעום...
יוסי אינו הראשון שנופל בפח זה שטמן לו הנחש הקדמוני, הלא הוא היצה"ר, קדמו לו אדם וחוה בחטא עץ הדעת. אדם וחוה היו מלאים ביושר האלוקי איתו נבראו, ולא ידעו רע מה הוא. הם רק רצו לטעום ממנו ולהבחין במה מדובר. הם רק רצו לטעום...
העולם מלא בחוויות שעוד לא חווינו, בזויות הסתכלות שאע"פ שברור שהם מעוותות ושקריות מ"מ עדיין לא הסתכלנו על העולם מבעד לעדשות המגע שלהם. לפעמים שומע האדם בתוכו קול המוכר מבראשית ההיסטוריה העולמית. הנה הוא מחנן קולו, קורא לאדם "להשכיל" "להכיר את השונה", ובזה מנסה הוא לפתותו "להכנס לראש" של הרע, לחפש את ההגיון ונקודת האמת שבאותו הרוע והעיוות. אל לנו להתפתות "כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו"(משלי כ"ו כ"ה).מותר וצריך להכיל את השונה. אסור ומסוכן להבין את הרוע!
ענף מטעות זו הוא נסיון להבין את האויב. לגונן על מי שיומם ולילה מבקש להמיתנו. "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (תהלים ק"כ ז'). צריכים אנו להכיל את שלל הגוונים הטובים שבתוכנו, להיות סובלנים ואוהבים זה לזה, לחוש בצער חבירנו ובשמחתם. אסור ומסוכן להתחבר ולהכיל את אויבנו. "כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו"(משלי כ"ו כ"ה). הבה נשמר מחטא עץ הדעת, ולא ניפול בו בשנית.