היסוד של הצידוק המוסרי שלנו להגן על עצמנו בהיותנו יושבים בארץ, הוא ההכרה בכך שארץ ישראל היא שלנו. שהרי אם הארץ איננה שלנו, ואין אנו כאן אלא עם של שודדים חמושים שלקח את ארצו של עם אחר, מהי זכותנו להילחם במי שמבקשים לממש את "זכותם הצודקת" ולסלק אותנו ממה שלקחנו שלא כדין?
אלא שכאן מתחיל המלכוד. ממה נובעת זכותנו על הארץ? אם נדבר על זכותנו ההיסטורית עליה, האם אכן מבקשים אנו לטעון שיש להחזיר את כל אמריקה לידי האינדיאנים? ואף אם נאמר שאכן כן, האם זכותנו ההיסטורית שלנו אכן מבוססת דיה? האם לא הורשנו מפנינו את שבעת עמי כנען? האם מוכנים אנו לבסס את הצדק שלנו על "רצחת וגם ירשת"? (ואגב, אחד הטיעונים השקריים – אך מאד מעניינים – של התעמולה הערבית הוא: אנו צאצאיהם של הכנענים, ולנו הזכות על הארץ...).
יתרה מזו. המשפט העברי עצמו קובע עקרונות לגבי חוקיותו של כיבוש מלחמתי, ולמרבה ההפתעה, הוא... מאשר אותו. כידוע, נאסר על עם ישראל לכבוש את ארץ מואב בימי משה רבנו. אולם מאחר שחלק מארץ מואב נכבש עוד קודם לכן על ידי סיחון, הותר לבני ישראל לכבוש מידו את אותו חלק ממואב. ומכאן למד המשפט העברי את העיקרון שקנין הנעשה על ידי כיבוש מלחמה, תופס מבחינה חוקית-משפטית. ואם כן, הרי אנו עצמנו מודים, על פי עקרונות המשפט שלנו, שאין להסתמך על זכויות היסטוריות. וכיצד נסתמך על טיעון זה עצמו כשאנו נזקקים לו?
דומה כי הבעיות העומדות על הפרק מביאות אותנו אל רגע האמת. לא נוכל להסביר לאף אחד, ואף לא לעצמנו, את זיקתנו לארץ ישראל, אלא מן המקור העמוק ביותר, שהוא הוא האמת הפנימית שלנו כעם. לא ניתן להימנע מלפנות אל דברי רש"י בראשו של ספר בראשית, האומר, "שאם יאמרו לנו אומות העולם: ליסטים אתם - נאמר להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". קביעה א-להית זו באה לעולם עוד לפני היווצרותה של זכות היסטורית כלשהי עלי אדמות. קביעה א-להית זו קדמה לכל ריבונות של עם בעולם על ארץ כלשהי. יש אדון לעולם. את זכותו של בורא העולם על הארץ איש לא יוכל לשלול. רק מכוח זה יושבים אנו על האדמה.
ואם יאמר האומר: כיצד תשכנע בכך את כל עמי תבל? האם מאמינים הם בה' ובמשה עבדו? תשובתנו לכך היא: כן ואכן. בל נשכח, הספר הנדפס במספר הרב ביותר של עותקים, הספר המתורגם למספר הרב ביותר של שפות, אינו אלא ספר הספרים, התנ"ך. כל העולם הנוצרי מאמין בו במידה זו או אחרת, וודאי רואה בו ספר מקודש. גם כל העולם המוסלמי מכיר בו.
זאת ועוד. העולם שאנו חיים בו כבר ויתר מזמן על חיפוש אמת מוחלטת ומוכחת. הוא מנסה למצוא איזון בין עמדות שונות, ומתחשב במידה רבה ברמת השכנוע הפנימי והכנות העצמית של כל מי שמעלה טענה כזאת או אחרת. נשיא ארצות הברית הסיר את הכובע בפני אנואר סאדאת, כאשר אמר, בשכנוע עמוק, שכל גרגר חול של אדמת סיני הוא "אדמה מצרית קדושה". די היה בוודאות הפנימית שלו כדי להטות את הכף לטובתו כנגד טיעוניה המלומדים וההגיוניים, אך מגומגמים, של ממשלת ישראל. על כן העיקר הוא השכנוע הפנימי שלנו. כדי להבין שאנו צודקים, אין אנו זקוקים ללגיטימציה הבאה מכוח הבנה של עם כזה או אחר. הסכמה רחבה איננה קריטריון לאמת. לעתים, ההפך הוא הנכון. כבר אמר האומר, כי "האמת כבדה, על כן נושאיה מועטים". הברית שכרת א-להי ישראל עם עמו וארצו זוהי אמת מוחלטת, שלא מתבססת על היגיון אנושי הנתון לוויכוח, על תפיסת מוסר הנתונה לשינויים ולאופנות, או על תפיסת משפט העוברת שינויים חדשים לבקרים על פי האינטרסים של המדינות המעצבות את המשפט הבינלאומי. זיקתנו לארץ נובעת במישרין מדבר ה' בתורתו ובפי נביאיו, מאותה אמירה שמכוחה קמנו כאומה ואשר בלעדיה לא היינו מתקיימים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול...".
זכורני, כאשר הייתי בשבת פרשת בראשית בסעודה שלישית בביתו של מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, ואף הוא נשאל את השאלה הזאת. את תשובתו לא אשכח, כאשר קרא את הפסוק שמביא רש"י: "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", תוך שהוא מדגיש בהטעמה ובניגון את המילה 'לעמו'. כאשר עם ה' יכיר את כוח מעשיו של ה' א-להיו, יכירו בכך גם הגויים.
אל לנו להתבייש לקרוא בגלוי ובעוצמה בשם ה' הנקרא על עמנו ועל מדינתנו: י ש ר א - ל . הן לכך נוצרנו על ידי קורא הדורות מראש. נטה את אוזננו אל חזון ישעיהו אשר חלק ממנו נקרא בהפטרת השבת:
כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים... (מב, ה-ו). …ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל (מג, יב). …ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות (מט, ח).
אם מדינת ישראל – אולי שלא מדעתה – קוראת בשם ה' בפני כל מי שמביט בנפלאות תקומתה ובפלאי קיומה והתפתחותה; אם עם ישראל – אולי שלא ברצונו – מייצג בעצם קיומו ושרידותו את דבר ה' המופיע בתנ"ך; מדוע לא נאמר זאת בפה מלא ובגלוי? מדוע נתכחש לעצמנו ונברח מעצמנו? האם מישהו 'יקנה' את השקר הזה שאנו עושים בנפשנו?
אכן אין לנו "זכות טבעית" על ארץ הקודש, כזכותו של כל עם על ארצו. הקשר שלנו אליה הוא באמת לא טבעי. הוא על-טבעי, ועל כן הוא מחייב מאד. בלשון אחרת, עלינו להודות בכך שהארץ אכן איננה שלנו. אין לנו זכות עליה. יש לנו חובה עליה. את ייעודנו הא-להי, כפי שניתן לנו בתנ"ך נוכל לממש במלואו דווקא בהיותנו על הארץ שניתנה לנו לשם מימושו של ייעוד זה. על כן עלינו לקיים כאן בארץ חברת מופת מוסרית שתהיה אור לגויים בכל תחומי החיים, ונסביר לעולם כולו כי הקב"ה הוא שנתן לנו את הארץ כדי לממש בה את החזון הזה. העולם המערבי - שערכיו המוסריים ומשמעותם הרוחנית של חייו התמוטטו עם בוא העידן הפוסט-מודרני, שקיומו הפיסי התערער מאז נפילת מגדלי התאומים – מצפה לבשורה חדשה שתבוא מעם הנצח העתיק המחדש את ימיו כקדם. אם נלך בדרך זו, אזי חזקה היא אמונתנו כי לא ירחק היום עד תכיר האנושות כולה בחובתנו על הארץ כולה, ויתקיים בנו חזון ישעיהו:
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים... (ב, ב-ג).