"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קה"ר ז) אדם הראשון בהיותו בגן עדן היה במצב עליון מאד יותר ממה שהוא האדם עתה. את מצבו זה של אדם הראשון מתאר הרמח"ל בכמה מספריו, בספרו 'דעת תבונות' הוא כותב: "אדם הראשון קודם חטאו היה מעוטר ומוכתר בעטרות קדושה ויקר רב מאד, עד שביקשו מלאכי השרת לומר לפניו: קדוש! והיה בו מן הידיעה ומן הקדושה וכל שבח מעלה שיעור גדול, וזאת מפני היותו יציר כפיו של הקב"ה והיו מעשיו מרעישים כל העולמות ודאי". כדי לקבל מושג למצבו של אדם הראשון אז בשונה ממצבו היום כותב הרמח"ל: "כי הגופניות של אדם הראשון קודם חטאו היה בערך הרוחניות אשר לו עתה, צאי וחשבי: הרוחניות שלו [אז] איך היה". בספרו דרך ה' מייחד הרמח"ל פרק שלם למין האנושי בכלל ולאדם הראשון בפרט, ושם (חלק ראשון פרק שלישי) הוא כותב כי אדם הראשון בעת יצירתו היה במצב שקול והוא נמצא במלחמה תמידית בין הטוב והרע, כדי שיוכל לזכות בשלמותו ביגיע כפיו, והיה אז, קודם החטא, לנשמתו היכולת לזכך את עצם הגוף וחומרו ולהעלותו עילוי אחר עילוי עד שיהיה הגוף ראוי להתלוות עם הנשמה, ואת כל הטוב הזה איבד האדם הראשון בחטאו. וכאן נשאלת השאלה: מהי הסיבה שהתורה מספרת לנו עובדות שהיו פעם ואינן היום, ומה יכולים אנו ללמוד מהעובדות הללו לדורות?
באייר תרס"ח נשאל הראי"ה על ידי תלמידו ד"ר משה זיידל על הדעות של המחקרים החדשים שהם ברובם סותרים את פשטי דברי התורה. ועל כך השיב לו הראי"ה: שגם אם אין כל אמת מוכרחת בדעות החדשות, אין אנו חייבים להכחישן ולעמוד נגדן, מפני שהתורה לא באה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו, כי העיקר בסיפורי התורה הוא התוך, ההסברה הפנימית שבעניינים הכתובים בתורה, לכן את התורה נוכל להסביר לפי שתי התיאוריות: אפשר להסביר לפי התיאוריה שהעולם החל במציאות של תור של זהב, שבתחילה האדם התענג על רוב טובה גשמית ורוחנית ואח"כ הייתה נפילה בגלל חטא אדם הראשון. ואפשר להסביר את התורה גם לפי התיאוריה שהמציאות החלה מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההוויה כשהיא הולכת ומתעלה. ואעפ"כ אנו מעדיפים לאמץ את התיאוריה הראשונה, לא משום הכרח או לחץ, אלא מפני שבאפשרות הראשונה מונחת אמת חינוכית גדולה. מפני שהתיאוריה שהעולם בתחילתו היה במציאות מושלמת, מלמדת אותנו שאפילו אם יתעלה האדם במעלה הגדולה ביותר, שיהיה מוכן לכל כבוד ועונג, גם אז אין שלמותו מובטחת אם לא ידע לשמר את מוסריותו. כי בהשחית האדם את דרכו, לא זו בלבד שיאבד את כל אשר לו, אלא יוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד. ואת הלימוד הזה אנו לומדים מהמציאות של אדם שהתחיל את חייו בגן עדן בכל טוב, ואחר שחטא גורש משם. בדבריו אלו מלמד אותנו הראי"ה מסר לדורות: שלא ההישגים שהאדם משיג, הן בתחום הרוח והן בתחום החומר, הם העיקר בחיים, אלא החשוב יותר היא היכולת של האדם לשמר את היש אשר השיג בחייו, ולנהוג בתבונה לבל יאבד את אושרו שיש לו כבר, ורק לאחר שמירת הקיים עליו להוסיף חיל על החיל אשר לו מכבר. כך על האדם לנהוג בחייו האישיים, וכך לנהוג בחיי המשפחה שלו, וכך צריך הוא לנהוג במעורבותו החברתית ובמערכת הלאומית, שאם לא כן הוא עלול לאבד את כל אשר לו.
משום המסר החשוב הזה אין אנו חפצים לקבל את המסקנות של החוקרים החדשים שבאומות העולם ושל ההולכים בעקבותיהם ממחנה ישראל, שלקחו את התנ"ך לפי ההסברה הנוצרית הרואה את העולם כבית־כלא שמתחילתו נולד בחטא וככזה יש להתייחס אליו, וכן אין אנו מקבלים את השיטה הרואה את העולם כאילו התחיל מלמטה בהתפתחות, מבלי שהיה לו עבר מפואר. כי הרעיון הזה הוא מפחיד, שהרי אולי לעולם לא יבוא האדם לשלמות, כי שמא ייעצר באמצע דרכו, או אולי אפילו ייסוג לאחור, מפני שאין לנו בטחון לומר שהאושר הוא טבע קבוע לאדם, במיוחד האדם החומרי שהוא בגוף ונשמה יחד, ולכן רק השיטה שהווית האדם בתחילתו הייתה בגן עדן, שהאדם בתחילתו היה מושלם ונפל משלמותו, רק היא המבטיחה לנו שגם להבא אם גם תהיה נסיגה לאדם, סופו שישוב האדם לקדמותו.