תמיד קיימת ההתחלה הגדולה, הבראשיתית, ה'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', הלידה, היום הראשון ללימודים, לעבודה, הפגישה, ההתאהבות ועוד ועוד. אחריה, יש התחלות קטנות, אדוות של ההתחלה החדשה. הן מינוריות יותר, נחבאות אל הכלים, מוחבאות, אם לא עושים להן מקום - הן נעלמות. בואו ונעיין באחת ההתחלות הקטנות, התחלה שאחרי ההתחלה, המופיעה בפרשת בראשית:
וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.
וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.
וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.
וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.
וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.
כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
משפחה שבשוליים, למך עדה וצילה. שלושה ילדים, שני בני עדה ובן צילה. יבל. גדל והיה לאיש, פורץ דרך. ממציא שיטת המאהלים הניידים המאפשרים לגדל מקנה. ואחיו, שונה בתכלית, איש האומנות, אבי הכנרים ונגני העוגב. זאת כבר משפחה מורכבת, שונות עמוקה בין האחים, ייתכן שיש הרמוניה בין האחים אבל ייתכן גם שיש מתח. ואז נולד בן צלה. שמו מוזר: תובל קין. נראה לי שקראו לו תובל. כך היתה התאמה בין שמות שלושת האחים: יבל, יובל, תובל. אחר כך, כשגדל והתחיל ללטש ולחרש במתכת, מישהו הוסיף לו את השם 'קין'. כי להתחלה הזאת כבר יש היסטוריה, וטראומה. ייצור כלי מתכת הכוללים גם כלי מלחמה - מציף חרדות קדומות, ואת הפרשה עלומה של הרצח בדור הסבים, ואת הדמות הקשה של קין. כמה מתחים וסבכים ומריבות גלומים בשם המתווסף, המזכיר, המוכיח, הלוחץ, המתנגד.
זה המבנה המערכתי של משפחת למך, על הרקע שלו מופיעה שירתו. מה פשר השיר הזה? האם הוא שיר מופשט, או שיר המתייחס לאירוע מסוים שלנו - הקוראים - לא ידוע?
רש"י מפרש שאכן מדובר באירוע קונקרטי, למך הרג איש וילד. האיש אינו אחר מקין, והילד - תובל קין בן למך. השיר על פי קריאה זו, מנסה לפלס דרך בתהום שנפערה באדם שהפך לרוצח בשוגג. המקרה טעון במטען יתר, שכן זכרו של קין הרוצח מתערבב בקין הנרצח - ערבוביה מוסרית ומשפחתית.
הרמב"ן קורא את השירה בסימן שאלה. הוא מתאר מציאות, בה למך חנך את בנו תובל לייצר את מוצרי הנחושת. בכלל מוצרי הנחושת, כלי הנשק. הסביבה באה בתביעה ותלונה על כי למך אחראי כקין על הריגה ורצח. למך שר את שירו ושואל האם יש אחריות למייצר כלי הנשק כמו לקין?
איך שלא נקרא את השיר, דבר אחד ברור: דמותו של קין נוכחת בו. הראשית כאן איננה כראשית הטהורה והתמימה של תחילת הפרשה, זאת ראשית מוכתמת. איך להתנהל במציאות מוכתמת, זאת תורה בפני עצמה. זה המקום לשוב ולהתבונן בשירו של דן פגיס:
כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
המשורר מייחס את האישה ובנה להבל, ואת האחרים, הרוצחים - לקין. המציאות של 'הקרון' ו'המשלוח', מוכתמת בענף של קין ומודרת מהענף של הבל. אבל המציאות המצטיירת בפרשת בראשית קשה יותר. אנחנו כולנו - ולמך בתוכנו - שייכים לענף של קין. מוכתמים, מחפשים את דרכנו. מה אנחנו יכולים לעשות? מה ככאלה אין לנו אפשרות ורשות לעשות? מי צודק - מי שטוען שאחרי קין אסור להיות חרש נחושת, או מי שטוען שאי אפשר לעצור את החיים, והאחריות תיפול על מי שיעשה שימוש קלוקל בנחושת ולא על היצרן?
זאת לא חכמה להתחיל מבראשית. החכמה היא לדעת להתחיל ממציאות מוכתמת, וליצור ראשית חדשה. מי שהבין זאת היה יחזקאל. הוא נאבק מאבק הרואי מול העם:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה?
חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה', אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל.
הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
תמונת העולם של העם היא תמונה של מציאות מוכתמת. האב אכל בוסר, והבן - מוכתם ושיניו קהות. התרבות והמסורת מחזקות את תמונת העם. הלא זה פשר - 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים'. יחזקאל שולל את התמונה הזאת, והעם מתעקש להחזיק בה. יחזקאל מסיק מתמונתו את תמונת הראשית החדשה והמהפכנית:
לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן:
הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:
כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.
איך אפשר לעשות לב חדש כאשר הוא לא חדש? רוח חדשה כשיש לה היסטוריה, והיסטוריה מוכתמת?
זאת תורת הראשית. דווקא כאן, בשוליים, במשפחת למך, נלמדת התורה הזאת. כך מתחילים לנוע, להיות יושבי אוהלים, אנשי מקנה, אנשי שיר נבל ועוגב, יצרני נחושת, בהשתחררות ממשא העבר, ברוח חדשה ובראשית. זאת הראשית האמיתית.