ספר במדבר הוא ספר הדרך. פרשת במדבר היא פרשת "הסדר" שבדרך. היא מדגישה במשך ארבעה פרקים עמוסי פרטים איך מארגנים מחנה כדי לצאת למסע. איך בונים מחנה שיש בו מרכז של קודש ומסביבו לכל אחד יש מקום מדוייק, איך חונים ואיך נוסעים. מי בראש, מי מוביל. תורה שנצרכה לדורות נכתבה – אם לא היתה נצרכת פרשה זאת ללמד גם אותנו לימוד של נצח – היא לא הייתה מופיעה כאן. כמה סדר אנחנו צריכים לעשות.. קודם כל במחשבות שלנו, בהנהגה ובמשילות של מדינת ישראל, במי שולט בארץ הזאת ולמי היא שייכת, באיך נוסעים ואיך חונים, איך מתקדמים ואיך מקדמים את תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו, את תהליך גאולתנו.
מנוחה??
"הנה מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע כבר אל מחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי המלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנו. ממילא בעת הזאת כשיש קשיים והתמודדות עם אוייבים ועם צרות הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כח להתמודד. לעומת זאת מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה..." (טללי חיים, במדבר עמ' מב)
אסור לנו להשלות את עצמנו. הריקודלגלים הוא לא השיא, גם הכותל המערבי הוא לא היעד... ואולי משמים כיוונו שמשעת ריקוד הדגלים השמח והמרגש כל כך התפרצה בעוצמה המערכה הזאת. כמה שאנו שמחים ומודים על שחרור ירושלים, ויותר מכך על היכולת לשיר ולרקוד ברחובותיה מה שנבצר מאיתנו בשנה האחרונה – השאיפה שלנו הרבה הרבה יותר גדולה.. ואם אנחנו לא זוכרים את זה האוייבים שלנו יטרחו להזכיר לנו לבל נשכח.
"אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהוָה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב." (תהילים קלב, ג) אומר דוד המלך ומכוון כמובן לכך שלא ינוח ולא ישקוט עד שיבנה את בית המקדש. ההבנה הזאת חיונית עבורנו מאוד. כולנו מותשים משנת קורונה אינטנסיבית שכילתה הרבה מאוד מכוחות הנפש. כולנו כמהים לשגרה שקטה ובטוחה. אך תנועת הנפש של האדם היהודי, וקל וחומר תנועת הנפש של כנסת ישראל כולה צריכה להיות תנועה של התקדמות. "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל (עד ש) "יראה אל אלהים בציון"" (ברכות כט א).
קול דודי דופק
"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים, ה, ב) – כאז כן היום, בורא עולם דופק בכל כח על דלתות לבנו. ניסיונות לחזור לחיים אחרי שנת הקורונה המטלטלת, אירוע מירון המזעזע, רב הנפגעים, והנה המערכה הזאת. "ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף", הקב"ה קורא לנו, דוחף אותנו לעוד התקדמות ועוד צעד בתהליך הפתלתל והמופלא של גאולת ישראל. האם נקשיב?
ברית סיני – כברית ייעוד
ערב שבועות אנחנו. זמן מתן תורתנו. במאמרו הנפלא של הרב סולובייציק "קול דודי דופק" מגדיר הרב את הייעוד של כנסת ישראל: "הייעוד הוא המעיין המפכה של ההתעלות הייחודית של האומה והזרם הבלתי פוסק של ההשראה העליונה שאינה נדעכת כל זמן שדרכה של האומה מותווית על ידי חוק אלוקי" בשונה מברית גורל שמשמעותה - קיום מאונס, כלומר היהודי כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית – גורלית מתוקף לידו כבן לעם הנבחר, הייעוד בא לעולם מתוך בחירה. זאת הברית שנכרתה בסיני, היותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם שאמור להוביל את העולם ולהצעידו קדימה "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
אז מה קורה לנו עכשיו??
נראה שברור לכולם ששכחנו מי אנחנו. שכחנו את השם שלנו. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) שם ישראל – ניתן לנו על ידי המלאך - שרו של עשו "וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל" עם ישראל הוא שר בגויים, הוא כבר לא יעקב האוחז בעקב אחיו, אלא ראש וראשון – שר בגויים. בל נתבלבל – אנחנו לא המלך. המלך הוא מלכו של עולם, הוא ורק הוא, אבל תפקידנו להיות ה"שר" ולא בגלל תפיסה גזענית חלילה או מתנשאת, אלא מתוך הכרת הייעוד והשליחות שקיבלנו. "חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב". כאשר ישראל שוכח מיהו, שוכח את מהותו, את שם ישראל שנקרא עליו, כאשר במקום להוביל כשר בגויים אנו פועלים מתוך נמיכות קומה ושפלות רוח – והנה לנו המקור והשורש לכל צרותינו.
"את ה' א-להינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה'". (שמונה קבצים ג, כד)
אל דאגה. יהיה טוב!!
זאת לא אמירה שטוחה שמתעלמת מהקושי שבמציאות. ממש לא. זאת אמירה שבאה ואומרת שהעולם כולו הולך ומתעלה. אנחנו חיים בעולם טוב הרבה הרבה יותר מאיך שחיו הסבים והסבתות שלנו. יש לנו גם אתגרים סבוכים בלי סוף אבל זה לשניה לא מערער על המוחלטות והוודאות של ההודיה על הטוב שישנו סביב. זעקנו השבוע בהלל (פעמיים!!) "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" ובו בעת "אנא ה' הושיע נא!!!"
בשורות טובות לכל בית ישראל
"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"