על המפקד

תופעה מעניינת האומרת דרשני, היא כי המעשה הראשון המוזכר בספר במדבר הוא המפקד:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

ציון המקום - המדבר - קובע את אופיו של כל הספר. תקופת המעבר בין מצרים לבין ארץ ישראל, צובעת בצבעי המדבר את ההתרחשויות כולן. מה פשר המפקד ומה חשיבותו הרבה עד שנבחר לפתוח את הספר?

רש"י מורה שהמפקד איננו תופעה חד פעמית, אלא חוזרת כמה וכמה פעמים:

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

דבריו של רש"י חשובים, מעצימים את התמיהה ולא נותנים לה מענה. מדבריו מתברר כי המפקד הוא אירוע חשוב, החוזר על עצמו 'כל שעה'. למה? מה הוא נותן למונה? לנמנים? בואו ונתלה את השאלה הזאת בבית מדרשנו, ונפנה לבחון תופעה אחרת המופיעה בסיפור המפקד. לאחר מניית כל השבטים, אומר ריבונו של עולם למשה:

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

יש פשר עלום למפקד, איננו יודעים מהו. אך דבר אחד אנחנו יודעים - הוא לא חל על מטה לוי. את כולם מונים, ואת מטה לוי לא. מדוע?

רש"י כותב על הקריאה שלא למנות את מטה לוי:

כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.

רש"י לא מעמיד את הדיבר כקורא שלא למנות את שבט לוי, אלא כקורא למנות אותם במניין נפרד. הסיבה לכך היא שרש"י יודע את המשך הפרשה, ובה אכן מצויה קריאה שכזאת:

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם, כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם.

האוזן שלי שומעת את הפסוקים אחרת מרש"י. קול האחד מורה - את בני לוי לא פוקדים. קול השני קורא לפקוד אותם, אך כאן מדובר במפקד שונה בתכלית. השם 'מפקד' משותף לשתי התופעות, אך התוכן הוא אחר לגמרי. המפקד בו נפקדים כל המטות, הוא מפקד של בני עשרים, תכליתו מפורשת - לצבוא צבא. המפקד של שבט לוי הוא מפקד של תינוקות, תכליתו אחרת עד כי המילה 'מפקד' מתרוקנת מתוכנה הרגיל. רש"י כותב:

משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש.

לי לא נראה שתינוק בן חודש יוגדר כ'שומר'. מה פשר מניין התינוקות? מניין בני העשרים של כל השבטים, הוא השתלטות של השלטון והחוק על האדם. הספירה היא תפישת האדם בקטגוריות המשפט, ההופכת אותו לחייל - מי שהחוק והחוק המיוחד שמעבר לחוקי האזרחים חלים עליו. כל ספירה היא שליטה. לפני הספירה יש לפני כמות כאוטית שאינני יודע אותה ואינני תופש אותה בכלי התבונה. אחרי הספירה, התבונה מגדירה את הקבוצה - יש כאן כך וכך אנשים - ובכך תופשת אותם. לא בכדי מכונה בשפה העברית הידיעה - 'תפישה'. ספירת התינוקות היא אחיזה רופפת. אמנם לאחר הספירה אני יודע כמה תינוקות ישנם, אך הידיעה לא 'תופשת' אותם בכלי חוק חמורים. הכוהנים ממשיכים להיות שבט מסוג אחר, קדושתו באה לידי ביטוי - בין השאר - בכך שאין לו מניין 'צבאי' כמניין שאר השבטים.

תקופת הנעורים של הכוהנים המתחילה בגיל חודש, מתאפיינת באחיזה הרופפת של החוק. חכמים העמידו מושג עדין ויפה - 'פרחי כהונה' - שהגיע לעברית המודרנית בגלגול ל'פרחי טיס'. מהם 'פרחי כהונה'? רבי עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה האיטלקי כותב:

בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח, קרויין פרחים.

פרחי הכהונה שעוד לא עסקו במלאכת המקדש, הועסקו בכמה וכמה עבודות שירות. אם מתבוננים בעבודות שהוטלו עליהם, רואים שהן מתאימות ליכולות המיוחדות של אנשים צעירים. למשל - לא לישון לילה שלם:

בקש [הכוהן הגדול, בליל יום הכיפורים] להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: 'אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה', ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה. [משנה יומא, א' ז']

או, השתלשלות לבור עמוק:

אחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם [לשית, חלל היורד עד לתהום מתחת למזבח עליו היו מנסכים יין] ומלקטין משם יין קרוש כעיגולי דבילה.

[תוספתא סוכה, ג' ט"ו]

פרחי הכהונה עולים ונתלים על שרשאות התלויות סמוך לתקרה:

פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה...

וכלונסות של ארז היו קבועין מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט [שלא יטו הכתלים] ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם שבהן פרחי כהונה עולין ורואין את העטרות... [מידות, ג', ז' - ח']

הברייתא אף מתאימה הלכות למזג הנעורים וליצר הסוער בגילם:

ואוחז [הכוהן] בבגדיה [של הסוטה]. אם נקרעו - נקרעו, אם נפרמו - נפרמו, עד שמגלה לבה וסותר את שערה.

רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו, מפני פרחי כהונה. [תוספתא, סוטה, פרק א', ז']

תפקידים שהם על הגבול האפור של החוק, הדורשים תעוזה השמורה לצעירים - מעין תפקידי חיסול המוטלים על סוכני מוסד - מוטלים על פרחי הכהונה:

הגונב את הקסווה [אחד מכלי השרת] והמקלל בקוסם [בשם עבודה זרה] והבועל ארמית [נוכרית] קנאין פוגעין בו.

כהן ששמש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין.

[משנה, סנהדרין ט' ו']

הקנאין ופרחי הכהונה, מבצעים את העבודה שהיא מחוץ לבית דין, מחוץ לפרוצדורות החוק הרגילות.

ברצוני להציע לכם מבט כולל על היחס שבין צעירי הכוהנים לבין העם. הכוהנים כולם הם שבט מיוחד, הם פטורים מחוקים שחלים על האחרים וחייבים בחוקים שלא חלים על האחרים. הם נמנים מגיל חודש, מניין שמצד אחד מכניס אותם למסגרת, אך למסגרת רופפת ביחס למנויי הצבא בני העשרים. בהגיעם לגיל הנעורים והפריחה, הם הופכים לפרחי כהונה. במעמדם זה הם מבצעים עבודות שמתאימות למזג וליכולות של גילם, והמשנה מתחשבת במצבם המיוחד - כולל היצרי. הם נמצאים בתוך קבוצת הכוהנים שמעמדה במרובעי החוק אחר, וכאן הם קובעים מקום לעצמם - על גבול החוק ומעבר לו.

המערכת כולה זקוקה לאנשי צבא וחוק, וכן לאנשים שאחיזת החוק בהם רופפת. לא רק המערכת הלאומית, גם כל אדם ואדם, כל אחד מאיתנו. האדם הוא יצור רופס, הוא זקוק לחוק ולערכים כדי להחזיק את חייו. אך החוק יכול גם לכבות את הניצוץ את החיות ואת היצירתיות, ועל כן הוא זקוק גם לאזורים רופפי חוק בהם יש מרחב של תמרון ויצירה. כל אחד צריך את פרח הכהונה שבו, את ההרפתקן היורד לבורות התהום והנתלה על שרשראות השמים. כל אחד זקוק לפרח שבו שאינו נכנס לבית הדין, כדי שחייו יפרחו ולא יבלו. אך הפרחים צריכים את הערוגה, את תלמי המסגרת והחוק הסובבים אותם כדי שלא יהרוס הכאוס והתוהו את הסדר ואת החיים.