עם כניסתה למשרד החוץ בחרה סגנית השר ציפי חוטובלי, להזכיר את דברי רש"י בפתיחת פירושו לתורה כקריאת כיוון להסברת עמדתה של ישראל בעולם: "רש"י אומר שהתורה נפתחת בסיפור בריאת העולם כדי שאם יבואו אומות העולם ויאמרו לכם שאתם כובשים עליכם להשיב להם שכל הארץ של בורא עולם וברצותו לקח מהם ונתן לנו". הקהל הגיב במחיאות כפיים, אך ב'הארץ' צוטט דווקא אחד הנוכחים שאמר "אנשים היו בהלם, פעם ראשונה שביקשו מאתנו להשתמש בדבר תורה לצורכי הסברה ברחבי העולם". באמת מחדל, איך לא ניסו זאת קודם?
אולם בדיקה קצת יותר מעמיקה תגלה שחוטובלי איננה הראשונה. הקדים אותה המדינאי הדגול הרצוג. לא, אין הכוונה ליו"ר התורן של מפלגת העבודה, אלא לדודו המנוח הרב ד"ר יעקב הרצוג. הלה כיהן בשורה של תפקידים בכירים בשירות החוץ וניצב בחזית המדיניות וההסברה של מדינת ישראל עד לפטירתו בגיל 50 בשנת תשל"ב - 1972 בעת שכיהן כמנכ"ל משרד רה"מ. גולדה מאיר אמרה עליו כי היה אולי היחיד בשירות החוץ "שדאג להשכיל את בני השיחה שלו מי אנחנו, במגעיו עם גדולי עולם; הוא ראה זאת כטיעון מדיני ויסודי. שזה לא איזה דבר... ככל הגויים... יש דבר מיוחד בעם היהודי, עצם אורך תולדותיו, עצם קשריו עם הארץ הזאת. דומה כי מותר אולי לומר שהוא הפך את התנ"ך לתעודה מדינית כמעט ועליה ביסס הרבה מאד מטיעוניו."
את הויכוח שמתאר רש"י הוא ראה כאבטיפוס של הוויכוח בין ישראל לעמי העולם. לא וויכוח על טריטוריה בלבד אלא על תפיסת עולם וגישה לראיית המציאות. בהרצאה שנשא בפני חברי הקיבוץ הדתי אמר על דברי רש"י הללו: "זה נראה מאד בלתי-מדיני ובלתי-רציונאלי, אבל אני, העוסק במדיניות כבר 20 שנה, משוכנע היום יותר מקודם שזה המפתח." (ציטוט זה והציטוטים שבהמשך המאמר לקוחים מספרו 'עם לבדד ישכון') דבריו אלה, הינם חלק מתפישתו הרוחנית-מדינית שמתבססת בראש ובראשונה על השונות והייחודיות של העם היהודי. בה הוא ראה את המפתח להבנת הקיום היהודי ותהפוכות ההיסטוריה שלו. השונות היהודית לא היתה בעיניו הגדרה פילוסופית מלוטשת ולא חידה עמומה, אלא כח מניע ופועל בשדה המציאות הריאלית. "עם לבדד ישכון" היה לאבן פינה בפרשנות כל דבר הקשור בעם ישראל.
יש מי שמבחין בייחודיות הישראלית ומסביר על-ידה את ההיסטוריה המפותלת שלנו, אך עדיין מתעלם ממשמעותה המוסרית והקיומית בהווה. לכן יבסס את זכות הקיום המדיני על מוסכמות בינלאומיות, ואת סוד ההישרדות היהודית יחפש מתחת לפנס של מדעי הסוציולוגיה והאנתרופולגיה. אצל יעקב הרצוג זה היה שונה. לדידו יש שורש אחד להבנת העבר, למשמעות ההווה ולחזון העתידי: "עם לבדד ישכון" לא רק מבחינת הבנת קיומו, אלא לא פחות מכך מבחינת זכותו להתקיים ועוד יותר מבחינת יכולתו להתקיים". בהתאם לתפישה זו הוא חיווה דעתו כי דיפלומט ישראלי "שלא יהיה חדור הרגשת הייחוד, שלא יראה לפניו יום יום את רציפות ההיסטוריה היהודית בכל הדורות, לא יוכל להסביר גם את ענייניה המעשיים של מדינתו.'
אחד הנושאים העיקריים שלהם נדרש הרצוג בעבודתו המדינית, היה ההתמודדות עם הערעור על זכות העם היהודי על ארצו אל מול הטענה הערבית. מבחינה זו ניתן לומר כי אין חדש תחת השמש, וגם כיום זוהי זירת ההתמודדות החוזרת על עצמה בלבושים שונים ומשונים. בניגוד לקו ההסברה השכיח שמבליט את הדומה בין המקרה הישראלי לעמים אחרים, ובשם כך הוא טוען לזכותנו לקיום בטוח, ראה הרצוג דווקא בתופעת הבדידות- ייחודיות של 'עם לבדד ישכון' את המפתח להבנת המתרחש באזורנו ולהתמודדות עם טענות העולם. הוא טען בעקביות כי לא בפוליטיקה ובמדינאות מצוי שורש הוויכוח אלא בשאלות היסוד ומקור הזכות. לדבריו הניתוח הרציונאלי אינו יכול להקיף את התופעה הייחודית של חיי ישראל במלוא עומקה, וממילא גם לא את סבך הקונפליקטים שעימם מתמודד העם היהודי.
וכאן משתלבים דברי רש"י שבהם פתחנו - הרצוג טען כי הויכוח שמתאר רש"י עוסק בנקודת היסוד הזו, ושם את האצבע על המקום שבו בעצם מתנהל הוויכוח, המישור הרוחני: "בעצם, זו טענה יפה מאד ליהודים - אבל מנין לך שאומות העולם יקבלו אותה? התשובה היא, שהבעיה קשורה בתפיסה היסטורית - אם היא ברוח האמונה, או אם היא מטריאליסטית: אם התפיסה היא מטריאליסטית כי אז הטענה של "ליסטים אתם" תופסת; אך אם התפיסה היא ברוח האמונה, יהיה העולם מוכרח לקבל, שמבית ישראל באו מושג ההשגחה ... ומושג זה אין לו קיום בלי ארץ ישראל. זה הוויכוח" את עיקר דברי רש"י ראה בפתיחת התשובה: "הארץ כולה של הקב"ה היא", ומזה נגזר ההמשך. אין זו מריבת קטנונית בנוסח 'אתה התחלת! - לא נכון! אתה!', הוויכוח על הארץ הינו בעצם וויכוח על מקור הערכים וכללי המוסר שעל פיהם צריך העולם להתנהל. הדיבור על השגחה פירושו שיש קשר הדוק בין הא-להי לארצי. קשר זה אינו מקרי אלא רצוני, בעל מגמה וכיוון הקובעים את ערכי החיים הארציים ומובילים אותם. האמונה היהודית היא מקור ההסתכלות הזו על העולם, והבטחת ארץ ישראל היא מרכיב מרכזי ביישום שלה. על-כן, המעדיף ראיה זו של המציאות על פני המטריאליזם, ורואה עצמו חלק מהתודעה האנושית שקיבלה את דברי נביאי ישראל, אמור לקבל את מקורה הישראלי ואת המגמות לתיקון העולם שכלולות בו - "כשאנו מסתכלים היום אחורה בהיסטוריה היהודית, אנחנו מבינים היטב את טעם הפתיחה התמוהה הזאת, מפני שבאמת המאבק בין חומר לרוח, המאבק בין זכות מדינית מסורתית ובין מושגי המאה ה-20, מרוכז בשאלה הזאת." "הוויכוח אינו רק על שטח, מאזן כוחות, ואף לא רק על כבוד; הוויכוח נוגע בשאלת היסוד, אותה שאלה שבה פתח רש"י את פירושו על התורה."
ראיה זו מייחדת את דרכו של העם היהודי וקובעת את מעמדו בעמים, לכן הוויכוח על ארץ ישראל אינו דיון טכני על מקום אלא ביטוי מהותי לכל דרכו של העם, ולא לחינם פתח בו רש"י את חיבורו על התורה: "ורש"י כאילו חזה שלאחר 920 שנה שוב נעמוד בפניו. בעיית היסוד היא אפוא, אם ממשיכים בוויכוח, 'ליסטים אתם'; או אם תופסים את הייחוד היהודי, את המסלול הנפרד, ואז יש סיכוי שיקבלו אותנו כחלק מן המזרח התיכון".
לעיתים קרובות מדי, הבעת העמדה הישראלית בזירה הבינלאומית נראית כה חיוורת ומהוססת שמתחשק לשאול את הדוברים אם הם באמת מאמינים במה שפיהם משמיע. ממש כדברי הרב קוק על הסברים שאילו היה בהם קורטוב של אמת, יכלו הם להמית עם חי, קל וחומר שאין בהם כח להחיות עם מת (מאמרי ראי"ה). אומר חייו של יעקב הרצוג והרוח העמוקה של דבריו, מהווים משב רוח מרענן בזירה המדינית והגיע הזמן להשיבם אל מרכז הזירה.
הכותב הוא מנהל בתי מדרש לסטודנטים ע"י קהילת נצרים באריאל