(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: (ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: (ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: (ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:
(פרק כב)
מתוך תשומת לב מרובה לבעיות מסוימות בענין סדר הפסוקים ובענין הקשר ביניהם, מזהה האלשיך הקדוש שתי עמדות שונות ביחס להבנת מהותה של "בעיית בני ישראל", האחת - עמדתו של בלק, והאחרת - עמדתו של העם המואבי. שתי עמדות ביחס להבנת מהות הבעיה, מובילות מן הסתם גם לשתי הצעות שונות לפתרון.
שתי סיבות עשויות היו לגרום ליראת מואב מישראל "או על היותם עם רב מהם, או על היותם בני ישראל אשר ה איתם, כי בנו בכורו ישראל, ובו יצליחו שלא בדרך טבע" (לשון האלשיך הקדוש). והנה, שתי סיבות אלו היו קיימות במציאות, בני ישראל היו רבים מבחינה כמותית מהעם המואבי, וגם מבחינה איכותית הם היו עדיפים עליהם באשר ה היה איתם. עד כאן העובדות אשר היו ידועות לכל, אולם החכמה הגדולה היא לא רק לזהות את העובדות, אלא בעיקר לדעת איזה משקל לתת לכל גורם, לזהות מהו הגורם העיקרי ובו להתמקד. בזה נחלקו בלק ומואב.
כותב האלשיך הקדוש:
אמנם בלק כי חכם היה, לא היה עושה עיקר רק מבחינת ניצוח שלא בטבע על היותם ישראל עם נושע בה. והוא, כי התפעל ממראה עיניו. כי ראה נצחון האמורי. כמו שאמרו ז"ל (ילקוט רמז תשסד) שעיר חשבון מלא יתושים, או עיר פרוצה אין חומה וסיחון בה, לא יוכלו כל העולם עליה. והוכפלו חשבון והיותה עיר סיחון. וגם נצוח הנחלים ארנון, שהכניס הוא יתברך שיני הסלע מהעבר מזה תוך פתחי המערות ומיעכום. לא ריבוי עם עושה כל אלה כי אם ישראל באשר ה אתם. וזהו וירא בלק עין בעין, בעוד היה שמו בלק בן צפור, ולא בשם מלך יכונה. את כל אשר עשה ישראל לאמורי כי שם היה עם סיחון מלכו. ראה כי כל הנעשה היה בבחינת היותם ישראל. כי הכל שלא בדרך טבע. על כן לא שת לבו אל בחינת ריבוי עם.
בלק בכלל לא התייחס לריבוים הכמותי של ישראל "כי חכם היה", והבין שזה לא העיקר. בלק ראה "עין בעין" "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי", את הניצחון על סיחון המלך שהפיל חיתתו על כל מלכי קדם, את כיבוש עירו חשבון ש"לא יוכלו כל העולם עליה", ואת מות המואבים בנחל ארנון. בלק לא רק ראה, בלק גם הבין והפנים (עוד בטרם נתמנה למלך) - "לא ריבוי עם עושה כל אלה כי אם ישראל באשר ה אתם". נצחונות מופלאים כאלו לא הושגו בגלל ריבוים של ישראל, אלא "על היותם ישראל עם נושע בה", "כי הכל שלא בדרך טבע".
לעומת זאת מואב שלא ראו בעיניהם אשר עשה ישראל לאמורי "כי אם לשמע אוזן. ואין אדם מתפעל בשמיעה כבראייה", לא ייחסו את המשקל המתאים ל"בחינת היותם בני ישראל", ולכן "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא". מואב חששו מאד מפני ריבוי העם הזה שיושב מולם, בלא קשר לזה שזהו עם ישראל. אמנם נכון, הם שמו לב שזה לא סתם עם אלא בני ישראל, ולכן "וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אבל ה"מאד" היה ריבוי העם. מזה הם חששו בעיקר.
כדי לפתור את הבעיה הכמותית, פנו מואב למדין - "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן... ". מטרת הפניה למדין היא "למען בהתחברם יהיו גם הם רבים כמוהו".
ובזה תיקנו האחד. אך השנית, שהיא, להיותם ישראל, נוצחים שלא בטבע, לא ידעו מואב לתקן. אך ובלק בן צפור אשר חש על בחינה זו. שת לבו, כי הנה הוא מלך למואב בעת ההיא אשר היותו מלך נתבשר בקטנותו על ידי בלעם כמו שאמרו ז"ל (ילקוט רמז תשסה). על כן נתן אל לבו, וישלח כו, כי גם בלעם מעשיו שלא בטבע כאשר ניחש לו, וגם הפיל את חשבון שהיה למואב ביד סיחון על ידי קללו את מואב. וזהו וישלח מלאכים כו, הוא ולא מואב.
בלק בן ציפור שנתן את המשקל הנכון לעיקר "הבעיה", דהיינו להיות ישראל עם נושע בה, הוא גם זה שידע שהפתרון אינו יצירת ריבוי על ידי הצטרפות מדין. בלק היה מלך למואב בעת ההיא לאחר ששנים רבות קודם לכן חזה זאת עבורו בלעם. הוא הבין שבעם אשר מעשיו הם לא על פי הטבע, יש להלחם בעזרת גורם אחר שמעשיו הם גם כן "שלא בטבע". יכולת חיזוי העתיד של בלעם ביחס לבלק, והקללה שקילל את מואב שגרמה לנפילת עירם חשבון בידי סיחון, מסמנות את בלעם כאיש הנכון והמתאים להתמודדות עם ישראל. לכן בלק מלך מואב הוא אשר שלח מלאכים לבלעם. איש על-טבעי כנגד עם על-טבעי.