בפרשת השבוע קורא בלק לבלעם לקלל את ישראל, אך בסופו של דבר כופה ריבונו של עולם את בלעם לברך את ישראל. לכאורה זה הוא סיפור הפרשה. הקורא הישראלי יכול עתה להתפרקד מעדנות, ליהנות משפע הברכות בהן בורך. כמה נעים לשמוע שאנחנו הטובים ביותר, כמה נחמד לשמוע זאת מפי מי שעד אתמול היה המועמד להיות המקלל אותנו. השאלה היא האם זאת הקריאה הראויה בפרשה, האם התועלת תצמח מהנאה ותענוג לשמע הברכות? אולי יש משהו חשוב יותר ללמוד מהפרשה, למרות שהוא אולי פחות נעים.
ושאלה מכיוון אחר: האם כוונתו של בלעם לקלל אותנו נגוזה ונעלמה? האם הברכות שברך אותנו זהות לברכות שהיה מברך אותנו מי שרצה לברכנו? או אולי נשתייר בהן בברכות שמץ מן הקללה, אולי ניכר בהן שהן קללות שהפכו לברכות? אם אכן זאת הקריאה - אולי חשוב לנו לאתר את אזור הקללה, אולי דווקא ממנו נלמד את נקודות התורפה שלנו ונוכל להשתדל לתקן אותן.
חלק מהקוראים וודאי יכעסו, מה לך משבית שמחות ועונג של ברכות. מסורת חסידית בשושלת קוצק מורה כי תלמיד צריך לחפש מורה שלא ילטף אותו אלא ישבור לו את עצמותיו ואת עצמיותו, כדי שיוכל לצמוח ולהיות טוב יותר משהיה. אני מציע לכם לקרוא כך את פרשת בלק.
שלוש ברכות מברך בלעם את ישראל, לבסוף הוא מוסיף תחזית על אשר יקרה להם באחרית הימים.
הברכה הראשונה
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרְרֵי-קֶדֶם לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.
מעבר לדברי השבח, המשפט בו באה לידי ביטוי הראיה החודרת של האיש סתום העין הוא: 'הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב'. זאת תכונה, מעין א-סוציאליות לאומית. האם היא טובה או רעה? תלוי בהקשר. לעיתים היא מצויינת, מאפשרת לשמור על העצמיות ולא להיטמע בסביבה. אך לעיתים היא רעה, יש בה נוקשות שלא מאפשרת להשתלב ולהיות חלק ממשפחת העמים. מי שמחפש את עונג הברכה, יבליט את הטוב שבתכונה הזאת. מי שמחפש את הביקורת, את הקללה הטמונה בברכה, יבחן את עצמו ואת עמו - מתי הנוקשות וההסתגרות גורמות לו רעה ולא טובה.
הברכה השניה
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה-פָּעַל אֵל. הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.
בברכה זו יש צירוף של שתי תכונות: האחת - אין נחש וקסם. נראה לי שהכוונה לכך שיש בעם הזה יכולת לעמוד בתנאי אי וודאות, ולא לנסות להשתחרר מהם על ידי כישוף וקסם. התכונה השניה היא יכולת הארי והלביא לדבוק במשימת הטרף והבאת הפרנסה, ולא לנוח עד שתושלם. על פניו אלה תכונות טובות, המסייעות להישרדות הפרט והכלל. אך ראו מה קורה לתכונות האלה, על פי המתואר בברכה השלישית:
הברכה השלישית
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.
התכונה הראשונה המתוארת בברכה הזאת, באה לידי ביטוי במחנה ישראל: באמצע המדבר נבנה מחנה שהוא כגן ליד הנהר, כארז ליד המים. יש כאן ביטוי לתעוזה יוצרת, המאפשרת להפריח את השממה. בניית יישובים במדבר היא בוודאי ברכה לעם וליחידיו. אבל אם נחפש גם את הבעיה, נמצא כאן שוב את הנתק מהמציאות, מההקשר בו אנחנו פועלים. אפשר לבנות שווייץ בישראל, אבל יש לכך גם מחיר. אולי קשב יתר לסביבה המדברית ולתכונותיה - היה מביא לבנייה צנועה ומתאימה יותר?
בחלק השני מופיעים שוב האריה והלביא. עתה הם מתוארים כמי שכאשר הם כורעים ושוכבים, אי אפשר להקימם. מצד אחד זה המשך לתכונת העוצמה המתוארת בברכה השניה, נחרצות האריה והלביא לא לשקוט עד שיאכלו טרף. מצד שני, יש משהו מפחיד בהתקבעות הזאת. שכרון הכח עלול להיות לרועץ. אולי טוב יותר היה להיות כחיה פחות בטוחה בעצמה, שעם התראה על סכנה מזנקת ממקומה ולא שוכבת ומתפרקדת ומי יקימנה.
מבט כולל על הקללות שהפכו לברכות מורה כי ייחודו של ישראל וקסמו יש בהם גם סכנה. סכנה של התקבעות, של נתק מהסביבה, של שאננות בוטחת בעצמה. אפשר לומר: אל תפריעו לנו ליהנות מהברכות הקסומות שירדו עלינו. אפשר לומר - אין לי זמן להתענג על השבח, אני מחפש את הביקורת בכדי ללמוד, להשתפר, להיות מוכן לאתגרי העתיד.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן